Chabad Library · The Rebbe
Likkutei Sichos·
אשיחה א
א. "ויבואו עד נחל אשכול ויכרתו משם זמורה ואשכול ענבים אחד וישאהו במוט בשנים ומן הרמונים ומן התאנים"1. ובפרש"י מפרט סדר נשיאת הפירות — "שמונה נטלו אשכול אחד נטל תאנה ואחד רמון יהושע וכלב לא נטלו כלום לפי שכל עצמם להוציא דבה נתכוונו כשם שפרי' משונה כך עמה משונה".
א. "ויבואו עד נחל אשכול ויכרתו משם זמורה ואשכול ענבים אחד וישאהו במוט בשנים ומן הרמונים ומן התאנים"1. ובפרש"י מפרט סדר נשיאת הפירות — "שמונה נטלו אשכול אחד נטל תאנה ואחד רמון יהושע וכלב לא נטלו כלום לפי שכל עצמם להוציא דבה נתכוונו כשם שפרי' משונה כך עמה משונה".
בוצריך ביאור: הרי משה רבינו ציווה אותם2 "והתחזקתם ולקחתם מפרי הארץ", ואיך פטרו יהושע וכלב את עצמם ולא נטלו כלום3? וזה "שכל עצמם (של המרגלים) להוציא דבה נתכוונו", הרי היו צריכים ליטול מפרי הארץ לקיים ציווי משה ופשיטא שכוונתם הייתה לטובה, להראות שבחה של הארץ4.
גואין לומר שדברי משה "ולקחתם מפרי הארץ" אינם נחשבים לציווי שחייבים לשמוע בקולו, כיון שלא הי' בציווי ה'5, כי אדרבה הקב"ה אמר6 "שלח לך, לדעתך, אני איני מצוה לך אם תרצה שלח".
דוכן במ"ש בפ' דברים7 "ותקרבון אלי כולכם ותאמרו נשלחה אנשים לפנינו", ובפרש"י שם עה"פ8 "וייטב בעיני הדבר" — "בעיני ולא בעיני המקום — אם בעיני משה הי' טוב למה אמרה בתוכחות משל לאדם שאומר לחבירו כו' אף אני הודיתי לדבריכם שמא תחזרו בכם כשתראו שאיני מעכב ואתם לא חזרתם בכם" — פשיטא שכיון שלמעשה שלחם משה הרי הם שלוחי משה, ובמילא גם הפרט בדברי משה9 "ולקחתם מפרי הארץ" הוא ציוויו ושליחותו.
הב. והנה מקורו של רש"י (בזה שיהושע וכלב לא נטלו כלום) הוא בגמרא10, אבל בגמ' שם הובאו שני טעמים לדבר: "יהושע וכלב לא נשאו כלום — אי בעית אימא משום דחשיבי ואי בעית אימא שלא היו באותה עצה".
וונראה, ששני התירוצים פליגי במילוי השליחות, האם לאחרי שנתהפכו המרגלים מאנשים כשרים להיות "רשעים"11 והלכו "בעצה רעה"12 להוציא דבה על הארץ, נתבטלה שליחותו של משה או לא.
זדלטעם הא' שיהושע וכלב לא נשאו "משום דחשיבי", מובן, שבעצם היו צריכים להביא פירות הארץ אלא שנפטרו ממעשה נשיאת הפירות מחמת חשיבותם, וא"כ לא בטלה שליחותו של משה; משא"כ לטעם הב' "שלא היו באותה עצה" יש לומר, דכיון שהמרגלים הלכו "בעצה רעה", שוב בטלה13 כל השליחות.
ח[ויש לבאר החילוק בין שני האופנים ע"ד ההלכה — אם י"ב האנשים ששלח משה הם מציאות אחת, ושליחותו של משה היתה ציווי כללי לכולם (ע"ד חיוב על הציבור), וכאשר בטלה מקצת השליחות בטלה כולה; או שהוא ציווי לכל אחד ואחד מהם בפרט].
טועפ"ז, כיון שרש"י בפירושו עה"ת נקט כטעם הב' שבש"ס, ש"יהושע וכלב לא נטלו כלום לפי שכל עצמם להוציא דבה נתכוונו", הרי ס"ל שבטלה כל השליחות, ולכן לא היו חייבים להביא פירות.
י[והטעם שלא נקט רש"י כטעם הא', יש לומר בפשיטות, דכיון דזה הי' ציוויו של משה "והתחזקתם ולקחתם מפרי הארץ", לא יתכן שבגלל חשיבותם לא יקיימו יהושע וכלב את הציווי].
יאאבל זהו היפך הפשט לגמרי, שהרי כלב ויהושע חזרו מתור הארץ ומסרו לשולחיהם אודות שבח הארץ, "טובה הארץ מאד מאד"14, וגם השתדלו לשכנע אותם לעלות לארץ ("יכול נוכל לה"15; "אם חפץ בנו ה' גו' אל תיראום"16), היינו ששליחותו של משה נתקיימה בפועל על ידי יהושע וכלב. וכן משמע מפרש"י עה"פ17 "ויהושע בן נון וכלב בן יפונה חיו מן האנשים ההם ההולכים לתור את הארץ" — "מלמד שנטלו חלקם של מרגלים בארץ וקמו תחתיהם לחיים", והיינו לפי ששליחותו של משה (לכל י"ב האנשים) נתקיימה על ידיהם, ולכן נטלו חלקם כו' וקמו תחתיהם.
יבועוד זאת: דוחק גדול לומר בפרש"י עה"ת ששליחותו של משה היתה ציווי כללי לכולם וכאשר בטלה מקצת השליחות בטלה כולה — שאין זה פשוטו של מקרא. ואדרבה, יהושע וכלב הלכו ביחד עמהם ולא נפרדו מהם כשראו שהם בעצה רעה (כפשטות לשון רש"י18 שהליכתם היתה "בעצה רעה", ועוד קודם הליכתם התפלל משה על יהושע19 "יה יושיעך מעצת מרגלים").
יגג. ויובן זה בהקדים השינוי בין לשון הש"ס ולשון רש"י, דבש"ס נאמר בקיצור "שלא היו באותה עצה", ואילו רש"י מאריך בלשונו20 "לפי שכל עצמם להוציא דבה נתכוונו כשם שפרי' משונה כך עמה משונה".
ידוהחילוק ביניהם בפשטות הוא: לפי לשון הש"ס אפשר לומר, דזה שיהושע וכלב לא נשאו פירות עם המרגלים הוא לפי שלא רצו לעשות איזה ענין שהוא שיוכל להתפרש שהם בעצה אחת עמהם, אף שעצם נשיאת והבאת הפירות לא הי' בכך שום דבר שלילי; משא"כ רש"י מוסיף ומדגיש, ש"עצת" המרגלים היתה גם בהבאת הפירות גופא, ולכן לא השתתפו יהושע וכלב עמהם בנשיאת הפירות — לא רק כדי שלא יהי' מקום לטעות שהם בעצה אחת עמהם בכלל, אלא שלא רצו ליטול חלק במעשה זה דהבאת הפירות, כיון שכוונת המרגלים (גם) במעשה זה היתה "להוציא דבה".
טו— אבל אין זה פוטר אותם ממילוי שליחות משה21.
טזכן צריך להבין: מנ"ל לרש"י שעצם הבאת הפירות היתה בכוונה "להוציא דבה", והרי מפשטות לשון הכתובים משמע להיפך, שהוצאת הדבה של המרגלים התחילה לאחרי שהראו לישראל את הפירות, וכמ"ש*21 "ויספרו גו' באנו אל הארץ גו' וגם זבת חלב ודבש היא וזה פרי'. אפס כי עז העם גו' והערים גו'", וכן משמע גם בפרש"י שם, שזהו ה"קצת אמת" שאמרו כדי שיתקיים השקר שאמרו לבסוף22.
יזד. ויש לומר הביאור בכל זה:
יחידוע, שבמצוות התורה יש מצוות שעיקרן הפעולה, מעשה המצוה, כמו מצות תפילין של יד, שהמצוה היא להניח תפילין, ויש מצוות שעיקרן התוצאה והנפעל, כמו תש"ר, שבהם עיקר המצוה היא שיהיו על הראש כמ"ש23 "והיו לטוטפות בין עיניך"24.
יטועד"ז יש מקום לחקור במהות השליחות ד"והתחזקתם ולקחתם מפרי הארץ", אם עיקר כוונת השליחות בזה הי' רק הנפעל והתוצאה שיחזרו ויראו לבני ישראל את הפירות, או שחל חיוב גם על מעשה הלקיחה. דכיון שמשה הדגיש בדבריו "והתחזקתם ולקחתם מפרי הארץ", מעשה הלקיחה, הרי מעשה הגברא (הפועל), לקיחת הפירות ונשיאתם, הם חלק עיקרי בהשליחות.
כויש לומר (בדוחק עכ"פ), ששיטת הש"ס היא כאופן הא', ששליחותם הי' הנפעל והתוצאה, ולפיכך לא איכפת לן מעשה נשיאת הפירות, דאין חיוב נשיאה, אלא שיובאו הפירות (באיזו דרך שהיא) אל משה וישראל.
כאועפ"ז מובנים שני הטעמים שבש"ס מדוע יהושע וכלב לא נשאו פירות (ולא חשו לקיים ציווי משה "והתחזקתם ולקחתם מפרי הארץ") — "משום דחשיבי. . שלא היו באותה עצה", והיינו כי בלאו הכי נתקיימה שליחות משה ע"י אחרים ולא חל הציווי על כל אחד בפ"ע להביא פירות, וע"ז מספיק טעם של "חשיבי" וש"לא היו באותה עצה", שלא ישתדלו שהשליחות תתקיים על ידם דוקא.
כבה. ויש לומר, ששיטת רש"י בפירושו עה"ת אינה כן, אלא ש"והתחזקתם ולקחתם מפרי הארץ" היתה חובת גברא (כפשטות הלשון), ובעצם הי' חיוב על כאו"א מהי"ב האנשים ליקח ולשאת פרי הארץ [וכדמצינו גם דיעה בחז"ל25, שכולם נשאו פירות, גם יהושע וכלב26].
כגולכן לא נקט רש"י הטעם הא' שבש"ס, שיהושע וכלב לא נטלו כלום "משום דחשיבי", כי ס"ל שנתחייבו בחובת גברא של "ולקחתם מפרי הארץ".
כדומטעם זה אי אפשר לרש"י להסתפק בלשון הש"ס שזה שלא נטלו הוא "שלא היו באותה עצה" — שלשון זו יכולה להתפרש (כנ"ל) שלא רצו שיהי' מקום לטעות שיש להם שייכות לעצת המרגלים בכלל — כי זה אינו מספיק להפקיע ציווי מפורש של משה רבינו "ולקחתם מפרי הארץ".
כהולכן כ' רש"י "יהושע וכלב לא נטלו כלום לפי שכל עצמם להוציא דבה נתכוונו כשם שפרי' משונה כך עמה משונה", שיש לומר, שאין כוונת רש"י שהמרגלים אמרו בפירוש לבנ"י "כשם שפרי' משונה כו'" — שהרי כנ"ל, מפורש בתחילת דיבורם "ויספרו לו ויאמרו באנו אל הארץ אשר שלחתנו וגם זבת חלב ודבש היא וזה פרי'", ובפרש"י שזהו ה"קצת אמת" בתחלתו שאמרו המרגלים בכדי לקיים השקר שבאו לומר אח"כ "אפס כי עז העם גו'" — אלא כוונת רש"י היא, שזו היתה רק כוונתם בהבאת הפירות. דעצם מעשה הבאת הפירות הי' באופן שהי' נראה לבנ"י שבכך קיימו שליחותו של משה "ולקחתם מפרי הארץ", אלא שהיתה להם כוונה נסתרה, שעי"ז שיאמרו קצת אמת, ה"ז יאמת את השקר ד"אפס כי עז העם כו'" (כי ישראל יאמרו "כשם שפרי' משונה כך עמה משונה").
כווע"פ אופן זה מבואר איך יתכן שיהושע וכלב לא נטלו כלום27:
כזאם לא היתה שום כוונה של הוצאת דבה (מצד המרגלים) במעשה הבאת הפירות, פשיטא שיהושע וכלב היו משתתפים עמהם לקיים ציווי ושליחות משה "והתחזקתם ולקחתם מפרי הארץ" (שהוא חובת גברא כנ"ל);
כחאבל כיון שהי' כאן מעשה טוב (הבאת פירות המראים על טיב הארץ ושבחה) ביחד עם כוונה בלתי רצוי', הרי שוב אי אפשר להם ליטול כלום, דאם ישתתפו גם הם בהבאת פירות מטוב הארץ, הרי הם מסייעים לדבר עבירה (כוונתם הרעה של המרגלים במעשה ההבאה), וסיוע לדבר עבירה דוחה קיום שליחותו של משה. ואולי אין זו דחי', אלא שזה היתה כוונת משה, שלא יקחו פירות באופן של מסייע לדבר עבירה, ואדרבא זה מבטל מכוון השליחות.
כטו. ויש לומר לימוד בעבודת האדם מפרש"י זה:
לידוע28, שעיקר טעות המרגלים היתה בזה שרצו לעבוד עבודתם בעיקר במחשבה וגם בדיבור (לימוד התורה וכוונת המצוות) ולא רצו לרדת לעולם המעשה ולקיים מצות מעשיות התלויות בארץ. וכיון שכן, עלול אדם לטעות בצד השני ולחשוב שכיון שהמעשה הוא העיקר29 הרי אין נוגע כ"כ כוונת הלב ומחשבת המוח.
לאועל כך מלמדנו רש"י, שכוונתם הנסתרת "להוציא דבה" גרמה הפיכת קיום ציווי משה לענין של עבירה ולשון הרע.
לבומרובה מדה טובה, דמכאן נלמד עד היכן נוגע מעלת כוונה טובה ומחשבה רצוי' במעשה המצוות. וכמאמר מצוה בלא כוונה כגוף בלא נשמה30, שפעולת הנשמה בגוף אינה בדבר צדדי או פרטי, אלא הנשמה משנה את מציאות הגוף מהיפך החיים לחיים. וכן בכוונת המצוה, שהכוונה נותנת חיים בהמצוה.
לגועיקר דבר זה הוא ע"י לימוד פנימיות התורה, תורת החסידות, שבה יש מעין גילוי טעמי תורה דלעתיד כנודע.
לדוי"ל שעד"ז הוא החיוב להאמין במשיח ולחכות לביאתו31, שצ"ל32 בפנימיות ואמיתיות, מעומק הלב,
להוזה33 ימהר ויחיש הגאולה האמתית וקיום היעוד34 "ונתתי לכם לב בשר", במהרה בימינו ממש.
לו(משיחת מוצש"ק פ' שלח תשל"ח)