Chabad Library · The Rebbe
Toras Menachem·
א– משיחות יו"ד שבט, וש"פ בשלח י"ג שבט, ה'תשכ"ה771* –
בבלתי מוגה
גא. בסיום מסכת מכות שנינו:
ד"וכבר הי' רבן גמליאל ורבי אלעזר בן עזרי' ורבי יהושע ורבי עקיבא מהלכין בדרך ושמעו קול המונה של רומי772 מפלטה ברחוק מאה ועשרים מיל, התחילו בוכין ורבי עקיבא משחק, אמרו לו מפני מה אתה משחק, אמר להם ואתם מפני מה אתם בוכים, אמרו לו הללו כושיים773 שמשתחוים לעצבים ומקטרים לעבודת כוכבים יושבין בטח והשקט ואנו בית הדום רגלי אלקינו שרוף באש ולא נבכה, אמר להן לכך אני משחק, ומה לעוברי רצונו כך לעושי רצונו על אחת כמה וכמה.
השוב פעם אחת היו עולין לירושלים, כיון שהגיעו להר הצופים קרעו בגדיהם, כיון שהגיעו להר הבית ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים, התחילו הן בוכין ורבי עקיבא משחק, אמרו לו מפני מה אתה משחק, אמר להם מפני מה אתם בוכים, אמרו לו מקום שכתוב בו774 והזר הקרב יומת, ועכשיו שועלים הלכו בו, ולא נבכה, אמר להן לכך אני משחק, דכתיב775 ואעידה לי עדים נאמנים את אורי' הכהן ואת זכרי' בן יברכיהו, וכי מה ענין אורי' אצל זכרי', אורי' במקדש ראשון וזכרי' במקדש שני, אלא תלה הכתוב נבואתו של זכרי' בנבואתו של אורי', באורי' כתיב776 לכן בגללכם ציון שדה תחרש [וגו'], בזכרי' כתיב777 עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים, עד שלא נתקיימה נבואתו של אורי', הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכרי', עכשיו שנתקיימה
ונבואתו של אורי', בידוע שנבואתו של זכרי' מתקיימת. בלשון הזה אמרו לו עקיבא ניחמתנו עקיבא ניחמתנו"778.
זוהנה, במפרשי הש"ס והע"י ישנם כמה דיוקים בסוגיא זו, ויש להוסיף עליהם עוד כו"כ דיוקים779 – שיתורצו כולם לאחרי הקדמת ביאור תוכן הסוגיא ע"ד כללות ענין החורבן והגלות, והתיקון לזה בנחמת הגאולה, כדלקמן.
חב. בסוגיא זו ישנם שני סיפורים שבהם נחלק ר"ע עם שאר התנאים שהיו מהלכין עמו (ר"ג וראב"ע ור"י) – ש"התחילו בוכין", בראותם את גודל הירידה דהחורבן והגלות, ו"ר"ע משחק", בראותו את התוכן הטוב שבדבר שיתגלה בעתיד (בהתאם לשיטתו "לעולם יהא אדם רגיל לומר כל דעביד רחמנא לטב עביד"780). ויש להתעכב לכל לראש על הדיוקים שבשני הסיפורים ביחס זל"ז, ולאח"ז גם על הדיוקים שבכל סיפור בפ"ע:
טא) בשני הסיפורים מודגש החידוש שבהנהגת ר"ע (שהי' משחק) לגבי שאר התנאים שהנהגתם ("התחילו בוכין") היתה כפי שמתנהגים כל בנ"י במצב כזה. ואינו מובן: לשם מה נתפרשו כאן781 שמותיהם של שאר התנאים – שמצד עצמם לא הגיעו לעומק דעתו של ר"ע (והוכרחו להודות לו באמרם "עקיבא ניחמתנו") – ולא נאמר (כפי שמצינו בכ"מ782) "כבר היו ר"ע וזקנים מהלכין כו'", וכיו"ב?
יב) תוכן שני הספורים שוה, לכאורה, ומהו החידוש וההוספה שבסיפור הב' לגבי סיפור הא'?
יאג) סדר הסיפורים: כיון שמקומם של ר"ג וראב"ע ור"י ור"ע הי' בארץ ישראל783, מובן, שהליכתם (כולם יחד) בדרך לחוץ-לארץ784, לרומי785, הוא מאורע בלתי-רגיל, ובודאי שאינו רגיל כמו המאורע ש"היו עולין לירושלים". וע"פ הכלל "תדיר קודם"786, יש להקדים, לכאורה, סיפור המאורע ש"היו עולין לירושלים" לפני סיפור המאורע שהיו "מהלכין בדרך ושמעו קול המונה של רומי"?
יבד) בשני הסיפורים קיבלו ר"ג ראב"ע ור"י את תשובתו של ר"ע "לכך אני משחק כו'" (והראי' שלא השיבו דבר לשלול ולהפריך את דבריו), וא"כ, למה אמירתם "עקיבא ניחמתנו עקיבא ניחמתנו" היתה רק בסיפור השני, ולא בסיפור הראשון787?
יגג. ויש לדייק גם בפרטי הסיפור הראשון:
ידה) מהו דיוק הלשון "וכבר הי' ר"ג וראב"ע ור"י ור"ע מהלכין בדרך כו'"788, ולא (כהלשון הרגיל בכ"מ789) "פעם אחת כו'"?
טוו) כאשר תלמידי חכמים (אפילו שנים, ועאכו"כ ארבעה) מהלכין בדרך, בודאי שבלכתם בדרך עוסקים בתורה מבלי להפסיק בענינים אחרים, וכמפורש במשנה790 "המהלך בדרך ושונה ומפסיק ממשנתו וכו'". ואיך יתכן שבעסקם בתורה בלכתם בדרך "שמעו קול המונה של רומי" – הרי העסק בתורה הי' צ"ל באופן כזה שיהיו שקועים בלימודם עד שלא ישמעו קול המונה של רומי?
טזז) זה ש"הללו .. יושבין בטח והשקט" – במה נחשב הוא ואיזה תפיסת-מקום יש לזה (בכלל, ובפרט אצל ר"ג ראב"ע ור"י) לעומת חורבן ביהמ"ק ("אנו בית הדום רגלי אלקינו שרוף באש"), שדוקא ראיית דבר זה (ש"הללו .. יושבין בטח והשקט") תוסיף בהצער עד כדי בכי'?
יזח) מהו הדיוק "הללו כושיים שמשתחוים לעצבים (ולא מסתפק בזה, אלא מוסיף) ומקטרים לעבודת כוכבים" – קטורת דוקא?
יחט) הניגוד לזה שאוה"ע "יושבין בטח והשקט", הוא, שבנ"י הם בגלות (בלשון חז"ל791 "ישראל בזמן הזה דוויים דחופים סחופים ומטורפין כו'"), ולמה מסיים ("ואנו כו'") בנוגע לביהמ"ק – "בית הדום רגלי אלקינו שרוף באש"?
יטי) מהו הדיוק לקרוא לבית-המקדש בשם "בית הדום רגלי אלקינו" ("ואנו בית הדום רגלי אלקינו שרוף באש") – שם בלתי-רגיל כלל?
כיא) מהי ה"נחמה" שבדברי ר"ע "אם לעוברי רצונו כך לעושי רצונו על אחת כמה וכמה" – וממה-נפשך:
כאבשביל להביא ראי' והוכחה על הטובה העתידה לבוא לישראל ("בנים אתם לה' אלקיכם"792), "עושי רצונו" – אין צורך בקל-וחומר
כבמטובתם של "עוברי רצונו" ("המונה של רומי" ש"יושבים בטח והשקט"), שהרי מקרא מלא הוא793 "אם בחקותי תלכו וגו' ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו וגו'"794, וכמבואר בדרשות חז"ל אופן קיום יעודים אלה לעתיד לבוא795, ובפרט בנוגע לירושלים שנאמר בה "וראמה וישבה תחתי'"796, ודרשו חז"ל797 "עתיד הקב"ה להגבי' את ירושלים ג' פרסאות למעלה", ו"עתיד הקב"ה להוסיף על ירושלים (דהויא תלתא פרסי) אלף טפף גינואות אלף קפל מגדלים וכו' וכל אחת ואחת הויא כצפורי בשלוותה" (ש"היו בה מאה ושמונים אלף שווקים של מוכרי ציקי קדירה"), וכתיב798 "ורחבה ונסבה למעלה", ודרשו חז"ל799 ש"הקב"ה מרחיב את ירושלים .. עד שעולה לשמים", "עד כסא הכבוד" – שלא בערך כלל ל"המונה של רומי".
כגוכיון שר"ג ראב"ע ור"י "היו בוכין" למרות שידעו ההבטחות שבתנ"ך ע"ד הטובה העתידה לבוא לישראל – מה נתחדש אצלם בענין הנחמה ע"י הקל-וחומר "אם לעוברי רצונו כך כו'"?
כדד. וכן יש לדייק גם בפרטי הסיפור השני:
כהיב) למה רק כ"שהגיעו להר הבית (ו)ראו שועל יוצא מבית קדשי הקדשים – התחילו הן בוכין (ור"ע משחק)", ואילו לפנ"ז, כ"שהגיעו להר הצופים" – שאף ש"קרעו בגדיהם" ("דדינו ליעבד הכי"800, כפי ששנינו801 "כיון שהגיע לצופים קורע") משום צער החורבן שנוגע עד נקודת הנפש, מ"מ, לא היו בוכין?
כוויתירה מזה: בסיפור הראשון, כש"שמעו קול המונה של רומי .. התחילו בוכין" – והרי הדברים קל-וחומר: אם שמיעת קול המונה של רומי בלבד, מביאה לידי בכי', כשנזכרים אודות המעמד ומצב ד"בית הדום רגלי אלקינו כו'" – כשמגיעים להר הבית, ועוד לפנ"ז, כשמגיעים
כזלהר הצופים, "מקום שיכול לראות ביהמ"ק"802, ומשם רואים ש"בית הדום רגלי אלקינו שרוף באש" (שלכן "קרעו בגדיהם") – על אחת כמה וכמה שצריך הדבר להביא לידי בכי'; ומפשטות הלשון משמע שגם כשהגיעו להר הבית עדיין לא היו בוכין, ורק כש"ראו שועל יוצא מבית קדשי הקדשים – התחילו הן בוכין"!
כחיג) מהי שאלתו של ר"ע (במענה לשאלתם "מפני מה אתה משחק") "מפני מה אתם בוכים" – והגע עצמך: זה עתה – כ"שהגיעו להר הצופים" – קרע (גם) ר"ע את בגדיו803, לאבילות על חורבנה של ירושלים, ועכשיו, כש"הגיעו להר הבית (ו)ראו שועל יוצא מבית קדשי הקדשים", בראותם גודל החורבן דביהמ"ק (שחמור יותר מחורבנה של ירושלים804) – עומד ר"ע, בבגדים קרועים (שזהו סימן על היפך השמחה – ענין הבכי') ותמה על חבריו "מפני מה אתם בוכים"?!...
כטובתשובתו של ר"ע "לכך אני משחק דכתיב ואעידה לי עדים נאמנים את אורי' הכהן ואת זכרי' .. עכשיו שנתקיימה נבואתו של אורי' בידוע שנבואתו של זכרי' מתקיימת" – צריך להבין:
ליד) מה ראה ר"ע להביא ראי' מנבואה זו דוקא (שבה מתייחס ישעי' לנבואת הגאולה של זכרי', ומקשרה עם נבואת החורבן של אורי') – בה בשעה שהגאולה העתידה לבוא ע"י המלך המשיח היא מעיקרי האמונה, כפס"ד הרמב"ם805 "כל מי שאינו מאמין בו או מי שאינו מחכה לביאתו, לא בשאר נביאים בלבד הוא כופר, אלא בתורה ובמשה רבינו, שהרי התורה העידה עליו, שנאמר וכו'", ומוסיף806, ש"בדברי הנביאים אין הדבר צריך ראי'807, שכל הספרים808 מלאים בדבר זה"?!
לאטו) כיצד שייך הגדת עדות ("ואעידה לי עדים נאמנים") ע"י שני עדים, שלא זו בלבד שהיו בזמנים שונים (כהשאלה בהמשך דברי ר"ע: "וכי מה ענין אורי' אצל זכרי', אורי' במקדש ראשון וזכרי' במקדש
לבשני"), אלא עוד זאת – והוא העיקר – שמעידים על שני ענינים שהם בסתירה זל"ז, שהרי אורי' מעיד על החורבן, וזכרי' מעיד על הגאולה809?!
לגטז) "תלה הכתוב נבואתו של זכרי' בנבואתו של אורי' .. עד שלא נתקיימה נבואתו של אורי' הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכרי'" – היכן מצינו שנבואה אחת של נביא אמת תלוי' בחברתה, ובפרט נבואה לטובה שתהי' תלוי' בנבואה של פורענות, ועד שיש מקום להתיירא שלא תתקיים הנבואה לטובה, היפך הכלל ש"כל דבר טובה שיגזור הא-ל אפילו על תנאי אינו חוזר"810?
לדיז) מהו הטעם שמכל הנבואות של פורעניות ונחמות בחר ר"ע בפסוקים "לכן בגללכם ציון שדה תחרש וגו'" (באורי'), "עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים" (בזכרי') – אף שיש פסוקים אחרים שלכאורה מתאימים לתוכן הענין כאן יותר מפסוקים אלה:
להבנוגע לפורענות – "מקום שכתוב בו והזר הקרב יומת ועכשיו שועלים הלכו בו" – ה"ז ממש לשון הפסוק811 "(על הר ציון ששמם) שועלים הלכו בו", ובודאי שמתאים יותר מהפסוק "ציון שדה תחרש וגו'"?
לוובנוגע לנחמה – ישנם כו"כ פסוקי נחמות שמדברים (ישירות) אודות בנינה של ירושלים ובנין ביהמ"ק812, ולמה הובא דוקא הפסוק "עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים" שתוכנו הוא ע"ד ישיבת הזקנים וזקנות ברחובות ("ר"ל לא ישיגם החולשה לשבת בית כ"א ברחובות ישבו כדרך הבחורים"813), אלא שנזכר (כבדרך אגב) גם בנינה של ירושלים814 בכך שמדובר אודות "רחובות (של) ירושלים"?
לז[ולהעיר: בתוס'815 מוכיח ש"אותה נבואה דכתיב עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות היא לעולם הבא" (דלכאורה "דלמא היא בעולם הזה
לחקודם גאולה") – מהא "דקאמר816 עתידים צדיקים שיחיו מתים, דכתיב עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים וילכו על משענותם, ועל אלישע שהחי' המת כתיב משענתו, וגמרינן משענת דהאי קרא ממשענת דאלישע, מה להלן החי' המת אף כאן תחיית המתים, וא"כ, ע"כ האי נבואה לעתיד לבוא, שהרי עבר בית ראשון ובית שני שלא היתה תחיית המתים", והיינו, שנבואה זו קאי אודות זמן הגאולה שבו יהי' לא רק בנין בית המקדש וקיבוץ נדחי ישראל (כפסק הרמב"ם817), אלא יתוסף גם הענין דתחה"מ.
לטאבל, הענין דתחה"מ גופא הוא גם עיקר בתורה (כפי שמונה הרמב"ם בין י"ג העיקרים) שלא תהי' מוחלפת818, ואין צורך בהוכחה על זה מקיום נבואתו של אורי'. ועכצ"ל, שמדובר אודות דבר חידוש בתחה"מ גופא, שקיומו תלוי בקיום נבואתו של אורי'].
מיח) "בלשון הזה אמרו לו עקיבא ניחמתנו עקיבא ניחמתנו" – מהו הדיוק819 "בלשון הזה אמרו לו" (סגנון בלתי-רגיל בש"ס), ומהו הדיוק בכפל (כל) הלשון "עקיבא ניחמתנו עקיבא ניחמתנו" (ב"פ עקיבא, וב"פ ניחמתנו820)? – בשלמא בנוגע להכפל ד"ניחמתנו" מבאר המהרש"א בחדא"ג821 ש"מצינו כל הנחמות בלשון כפול, נחמו822 נחמו עמי", אבל מהו הכפל ד"עקיבא .. עקיבא", ובפרט שבמק"א בש"ס823 מצינו "בלשון הזה אמר לו (ר"י) עקיבא (פ"א) נחמתני נחמתני"?
מאה. יט) גם יש להתעכב – כנהוג ב"הדרן" – על הקשר שבין סיום המסכת עם תחילתה:
מבהתחלת מסכת מכות היא – "כיצד העדים נעשים זוממין כו'". ונוסף לזה, ע"פ המבואר בראשונים824 שמסכת מכות מחוברת (ומהוה
מגהמשך וסיום) למסכת סנהדרין, נמצא, שהתחלת המסכת היא בפרטי החילוקים דבתי-דינים, "בשלשה כו'", "בעשרים ושלשה" ("סנהדרין קטנה"), ועד ל"בית דין של שבעים ואחד" ("סנהדרין גדולה").
מדולכאורה – לא זו בלבד שלא מצינו קשר ושייכות בין הסיום להתחלה, אלא אדרבה – תוכנם הפכי, כי:
מההתוקף והשלימות של הסנהדרין (סנהדרין קטנה וסנהדרין גדולה) – תלוי בבנין ביהמ"ק, כיון שמקומם של הסנהדרין הוא בלשכת הגזית שבביהמ"ק, כדרשת חז"ל825 "למה נסמכה פרשת דינין לפרשת מזבח לומר לך שתשים סנהדרין אצל מזבח", "וקמת ועלית אל המקום826, מלמד שהמקום גורם" (גבי סנהדרין לא מקרי מקום אלא לשכת הגזית סמוך למחנה שכינה)827, ולכן, כש"גלתה לה סנהדרין", אפילו "מ' שנה עד שלא חרב הבית", "לא דנו דיני נפשות"828; ובמילא בטל גם דין עדים זוממין בדיני נפשות.
מוונמצא, שסיומה של מסכת מכות בענין חורבן ביהמ"ק – "בית הדום רגלי אלקינו שרוף באש", "מקום שכתוב בו והזר הקרב יומת ועכשיו שועלים הלכו בו" – הוא היפך תוכן התחלת המסכת בענין סנהדרין ודין עדים זוממין בכל התוקף והשלימות.
מזכ) גם צריך להבין: כיון שסוגיא זו עוסקת בסיפורים אודות ארבעה מגדולי התנאים, אשר, "אם ראשונים בני מלאכים אנו וכו'"829, ובפרט בדור יתום זה, דרא דעקבתא דמשיחא – מהו הביאור בסוגיא זו (חלק בתורה830) ע"ד המוסר, והלימוד וההוראה בעבודת ה' (תורה מלשון הוראה831) ב"המעשה הוא העיקר"832, בחיי היום-יום, לכאו"א מישראל גם בימינו אלה (שהרי התורה היא נצחית833).
מחו. ויש לומר תוכן ונקודת הביאור בכהנ"ל:
מטתוכנה של מסכת מכות – על-דרך המוסר וההוראה בעבודת ה' – קשור עם כללות ענין החורבן והגלות, כמרומז בהשם "מכות", ובפרט בפרק "אלו הן הגולין", ועד"ז "אלו הן הלוקין"834, וכמפורש בסיום וחותם835 המסכת אודות נצחונה של רומי ("קול המונה של רומי", "יושבין בטח והשקט") בניגוד ל"סוכת דוד הנופלת"836 – חורבן ירושלים וביהמ"ק ("בית הדום רגלי אלקינו שרוף באש", ועד ש"שועלים הלכו בו").
נאמנם, התכלית והמטרה ד"מכות"837 אינה אלא כדי לבטל הענינים הבלתי-רצויים שגרמו הגלות ("מפני חטאינו גלינו מארצנו"838), ועד שלא ישאר מהם רושם – כמודגש בסיום (גמר ושלימות, שזהו גם תכלית ומטרת) המסכת במשנה839: "כל חייבי כריתות שלקו נפטרו ידי כריתתם, שנאמר840 ונקלה אחיך לעיניך, כיון שלקה הרי הוא כאחיך"841.
נאומבואר ומפורש עוד יותר בסיום המסכת בגמרא (שמבארת ומפרשת דברי המשנה) בשני סיפורים הנ"ל – ש"ר"ע משחק" על החורבן והגלות כיון שרואה בזה את העילוי והשלימות שבהגאולה;
נבועד להסיום וחותם ממש – "ניחמתנו" (וב"פ), ש"נחמה" – כמו "וינחם ה'", "נחמתי"842 (ועד"ז "לא ישקר ולא ינחם"843), שפירושו "לשון מחשבה אחרת", ויתירה מזה, "נהפכה מחשבתו"844 – לאמיתתה ובשלימותה, היא, לא רק ביטול הצער ע"י ביטול הענינים הבלתי- רצויים, אלא גם הפיכתם לטוב845, שמהפכים הבכי' לשחוק846, ע"ד מ"ש
נגבנבואת הגאולה847 "ואמרת ביום ההוא אודך ה' כי אנפת בי ישוב אפך ותנחמני";
נדואז יהי' גם ענין הסנהדרין (התחלת המסכת) בתכלית השלימות – כמ"ש848 "ואשיבה שופטיך כבראשונה גו'", ש"נעתקין למקדש"849, ביהמ"ק השלישי850.
נהוסדר העבודה בזה מבואר בארוכה ובפרטיות בשני הסיפורים שבסיום המסכת אודות ר"ג ראב"ע ר"י ור"ע, שבהם מרומז סדר העבודה דכללות בנ"י [שמתחלקים לד' סוגים כלליים שמיוצגים ע"י ר"ג ראב"ע ר"י ור"ע851 – כהנים (ראב"ע, שהי' כהן מיוחס852), לוים (ר"י, מן המשוררים853) ישראלים (ר"ג, נשיא, משבט יהודה) וגרים854 (ר"ע, שהי' בן גרים855) – ובכך סללו את הדרך לעבודתם של כל בנ"י] לבטל סיבת החורבן והגלות (סור מרע) ולפעול בנין ביהמ"ק (עשה טוב)856, אשר, הגישה לזה היא בשני הקוין דבכי' ושחוק – "הן בוכין ור"ע משחק", ולאח"ז שואלים זה את זה "מפני מה אתה משחק", "מפני מה אתם בוכים", ועד שבאים לשלימות הענין ד"עקיבא ניחמתנו", כדלקמן.
נוולאחרי הקדמה זו נתחיל לבאר כל פרטי הענינים שבשני הסיפורים הנ"ל, באופן שיתורצו כל השאלות והדיוקים האמורים לעיל.
נזז. "וכבר הי' ר"ג וראב"ע ור"י ור"ע מהלכין בדרך":
נחנוסף על כללות הענין דהליכה בדרכי ה' (כמ"ש "ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט"857, "הדרך ילכו בה"858), הנה בפרטיות יותר, בזמן
נטהגלות (שאז אירע סיפור זה) – קאי "מהלכין בדרך" על "מעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות"859, שעי"ז מבטלים סיבת הגלות, ובדרך ממילא בטל גם המסובב, הגלות, ואז תהי' ההליכה בדרכי ה' בקיום התומ"צ בתכלית השלימות – "חוזרין כל המשפטים .. מקריבין קרבנות ועושין שמטין ויובלות ככל מצותה האמורה בתורה"34, "כמצות רצונך"67.
סוביאור הענין ד"מהלכין בדרך" – כללות העבודה דזמן הגלות:
סאאמרו חז"ל860 "לא הגלה הקב"ה את ישראל לבין האומות אלא כדי שיתוספו עליהם גרים", ומבואר בדרושי חסידות861 שאין הכוונה רק לגרים כפשוטם (שמספרם מועט), אלא גם ובעיקר לבירור והעלאת ניצוצות הקדושה, ועל זה אמרו "צדקה עשה הקב"ה בישראל שפיזרן לבין האומות"89, "אחד מכם גולה לברבריא ואחד מכם גולה לסמטריא"862 – כדי שיבררו את ניצוצות הקדושה שבכל העולם כולו863. וכאשר בנ"י מסיימים את בירור והעלאת כל ניצוצות הקדושה, ללקטם ולקבצם מכל העולם כולו, אזי מסתיימת הגלות, ונעשה קיבוץ גלויות דכל בנ"י ("קבץ נדחי ישראל"34), "האובדים864 בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים"865.
סבוזהו תוכן הענין ש"ר"ג וראב"ע ור"י ור"ע מהלכין בדרך" לכיוון
סגרומי, לפני ש"היו עולין לירושלים" – שלכל לראש צ"ל הליכתם של כללות בנ"י (המיוצגים ע"י ר"ג וראב"ע ור"י ור"ע, כנ"ל ס"ו) לברר ניצוצות הקדושה שבכל העולם, עד להמקום היותר תחתון, רומי (הלעו"ז דירושלים), ואי-אפשר שכללות ישראל יהיו "עולין לירושלים" (סיפור הב') – לראות ולבחון המעמד ומצב דירושלים וביהמ"ק, אם יכולים כבר לבנותו כו' – ללא ההקדמה ד"מהלכין בדרך", בירור ניצוצות הקדושה שבכל העולם, שבשביל זה גלו ישראל לבין האומות.
סדועפ"ז יש לבאר גם דיוק הלשון "וכבר הי' ר"ג וראב"ע ור"י ור"ע מהלכין בדרך" (שמשמעותו שמהלכין בדרך משך זמן מקודם לכן) – כיון שההליכה בדרך דכללות בנ"י לברר הניצוצות שבכל העולם מתחילה מהרגע שלאחרי החורבן (שברגע שלאח"ז נולד מושיען של ישראל866, ומיד מתחילה העבודה ד"בקולו תשמעו" לבטל סיבת הגלות, שאז תבוא הגאולה867), ויתירה מזה – בכללות יותר – החל מירידת הנשמה למטה (מתחלת ברייתם868), שלא ירדה כדי לתקן את עצמה, אלא כדי לתקן את הגוף ונה"ב וחלקו בעולם869, שבשביל זה "פיזרן לבין האומות".
סהח. וכיון ש"מהלכין בדרך" כדי לברר ניצוצות הקדושה שבעולם (כנ"ל) – "שמעו קול המונה של רומי":
סואף שגם בעת ההליכה בדרך עוסקים בתורה, ולא עוד אלא ש"תלמוד תורה כנגד כולם"870, מ"מ, בזמן הגלות (כש"מהלכין בדרך") גם העסק בתורה גופא871 הוא (לא באופן של ניתוק מהעולם, בבחינת
סז"אני את נפשי הצלתי", מתוך מנוחה ושלוה872, אלא) באופן שיודעים שהולכים בדרך בשליחותו של הקב"ה לברר ניצוצות הקדושה שבעולם873, ובמילא, צריכים להקשיב ולשמוע מה נעשה בעולם – ולא רק בבתי-כנסיות ובתי-מדרשות שבעולם, אלא גם ב"המונה של רומי" – לידע היכן נמצא (יהודי או) ניצוץ קדושה אובד או נדח, כדי לברר ולהעלות ניצוץ זה לקדושה (גם אם בשביל זה צריכים מס"נ874 כדי להפסיק מלימוד התורה875).
סחוכאן ישנם שתי גישות – "התחילו בוכין ור"ע משחק":
סטההנחה הראשונה, מצד מושכל ראשון ("התחילו") – שמצב כזה מעורר ומביא לידי בכי' ("בוכין"), בגלל גודל הצער שבהליכה בדרך876, החל מכללות ירידת הנשמה מאיגרא רמה לבירא עמיקתא877, לעוה"ז הגשמי878 והחומרי (עולם הקליפות וסט"א, שהרשעים גוברים בו879), ובמכ"ש וק"ו מצד גודל הירידה שבזמן ומעמד ומצב הגלות.
עאמנם, רק ר"ג וראב"ע ור"י (כהן לוי וישראל) "התחילו בוכין", משא"כ ר"ע (בן גרים) הי' משחק, כי:
עאר"ע, שהי' בן גרים, ונעשה מגדולי התנאים880, וכאשר "הי' העולם שמם" העמיד את התורה (ע"י תלמידיו) עבור כל הדורות הבאים881, ועד ש"כולהו אליבא דר"ע"882 – ידע והרגיש גודל החשיבות שבבירור ניצוצות הקדושה, הנקראים "גרים"883, שהרי לולי הגירות מי יודע היכן הי' הוא בעצמו!
עבולכן מרגיש הוא גם גודל הצורך בהליכה בדרך (עד לרומי) כדי לברר ניצוצות הקדושה שבכל העולם (שהרי לולי זאת, מי יודע אם הניצוץ קדושה יתברר ויתעלה לקדושה884), כך, שכל הקשיים הכרוכים בזה אינם נחשבים לגבי גודל העילוי דבירור הניצוצות.
עגט. ובזה שקו"ט ר"ג ראב"ע ור"י עם ר"ע – "אמרו לו מפני מה אתה משחק, אמר להם ואתם מפני מה אתם בוכים":
עדר"ג ראב"ע ור"י אומרים לר"ע: הן אמת שכאשר נמצאים בגלות מוכרחים לילך בדרך לעסוק בבירור והעלאת ניצוצות הקדושה, אבל, מהי השמחה שבדבר – הרי בודאי מוטב הי' אילו בנ"י לא היו גולים, אלא היו יושבים על אדמתם ועוסקים בתומ"צ מתוך מנוחה ושלוה (ובירור ניצוצות הקדושה הי' נעשה באופן שהניצוצות היו מתקבצים מאליהם ונכללים באור האבוקה)?!
עהועל זה משיב ר"ע לר"ג ראב"ע ור"י – כדרכם של יהודים שמשיבים על שאלה בשאלה: מה נתחדש אצלכם זה-עתה (בשמיעת "קול המונה של רומי") שבגלל זה התחלתם לבכות – בכי' דייקא, שבאה בסיבת מאורע לא טוב שמתרחש לפתע באופן בלתי-צפוי – הרי כל משך ההליכה בדרך יודעים כולנו שבנ"י נמצאים בגלות ואוה"ע יושבין בטח והשקט וכו'885?!
עוי. ונקודת הביאור בתוכן המענה של ר"ג ראב"ע ור"י (על שאלתו של ר"ע "מפני מה אתם בוכים") – "אמרו לו וכו'":
עזכיון שההליכה בדרך היא כדי לברר ניצוצות הקדושה, צריכה להיות אפשרות להבחין ולהכיר ("דערהערן") הניצוץ קדושה, שרק אז יכולים לבררו ולהעלותו לקדושה.
עחוכיון ש"שמעו קול המונה של רומי" בלבד, מבלי "לשמוע" (להבחין ולהכיר) "קול" הניצוצי קדושה שנמצאים שם – הבינו עד כמה גדלה ירידת הגלות ביותר.
עטומזה נתעוררה אצלם תמיהה הכי גדולה וצער הכי גדול: מהי התועלת בהליכה בדרך כדי לברר ניצוצות הקדושה – במצב ירוד כזה שלא "שומעים" את ניצוצות הקדושה, כך, שלא נראית האפשרות לבררם?!
פוגודל הצער והתמי' על דבר שאינו מובן בשכל כלל (גם לא בשכלם של תנאים) היא סיבת הבכי'886.
פאיא. ובפרטיות יותר – "(אמרו לו) הללו כושיים שמשתחוים לעצבים ומקטרים לעבודת כוכבים יושבין בטח והשקט":
פבבניצוצות הקדושה שבעולם – יש מהם שנמצאים בדברים הגשמיים שהם עניני הרשות, ויש מהם שנפלו למטה יותר – בדברים האסורים, ועד לתכלית הירידה – "משתחוים לעצבים" – ע"ז (ניגוד למהותו ועצמותו ית'), שרש וכללות887 שבע מצוות ב"נ888.
פגובע"ז גופא ישנה ירידה הכי גדולה – "מקטרים לעבודת כוכבים"
פד– כי: הקטורת היא "חביבה מן כל הקרבנות"889, ועד שהעבודה היחידה שהיתה נעשית בקדש הקדשים (אחת בשנה, ע"י הכה"ג)890 היא עבודת הקטורת דוקא, וכידוע891 שבה מתבטאת ההתקשרות של בנ"י עם הקב"ה באופן ש"בחד קטירא אתקטרנא"892. ונמצא, ש"מקטרים לע"ז" הוא הניגוד וההיפך לגמרי – קישור וחיבור לע"ז.
פה[ויש להוסיף, שמהענינים המיוחדים שבעבודת הקטורת הוא בירור והפיכת הלעו"ז, שלכן, בין י"א893 סממני הקטורת הוא "מור", שלכמה דעות הוא דם חי' שאינה טהורה894, אע"פ שבכל שאר הענינים "לא הוכשרו למלאכת שמים אלא טהורים ומותרים בפיך"895. ובזה מודגש גודל הירידה שב"מקטרים לע"ז" – שתמורת הפיכת הלעו"ז לקדושה ע"י הקטורת בביהמ"ק, מנצלים את ענין הקטורת לע"ז].
פווע"פ הידוע896 שכל הגבוה ביותר יורד למטה יותר, כמשל האבן שבראש החומה שנופלת למטה בריחוק יותר, מובן, שנפילת ניצוצי הקדושה למטה ביותר – "משתחוים לעצבים", ויתירה מזה: "מקטרים לע"ז" – מורה ששרשם של ניצוצי קדושה אלה גבוה ביותר.
פזוכיון שכן, הי' צריך להשמע ה"קול" דניצוצות הקדושה שצריכים ורוצים וחפצים להתברר ולעלות לקדושה897, ולא עוד אלא שמצד גודל מעלת ניצוצי קדושה אלה ששרשם גבוה ביותר, ונפלו למטה ביותר, הי' צריך להשמע קולם (רצונם וחפצם להתברר ולעלות לקדושה) מתוך רעש ("שטורעם") גדול כו'; ואעפ"כ, לא זו בלבד שלא נשמע קולם של ניצוצות הקדושה מתוך רעש כו', אלא אדרבה – "יושבין בטח והשקט", ומה ששומעים אינו אלא "קול המונה של רומי"!
פחיב. ויתירה מזה – "אנו בית הדום רגלי אלקינו שרוף באש":
פטובהקדם הטעם שביהמ"ק נקרא "(בית) הדום רגלי (אלקינו)" – כמ"ש898 (בחורבן ביהמ"ק) "ולא זכר הדום רגליו ביום אפו", "אין הדום זה אלא ביהמ"ק"899, וכמ"ש900 "השמים כסאי והארץ הדום רגלי901 אי זה בית902 אשר תבנו לי".
צויש לבאר זה ע"פ המבואר בתורה אור בתחלתו, ש"השמים כסאי" קאי על תורה, שהיא רצונו וחכמתו של הקב"ה שנשפלו וירדו למטה לדבר ולדון בענינים גשמיים – כמשל היושב על הכסא שעי"ז נשפל קומתו למטה, ו"הארץ הדום רגלי" קאי על מצוות, שבהם ההשפלה למטה גדולה יותר מההשפלה דתורה (שרק מדברת בענינים גשמיים), כיון שנתלבשו בדברים גשמיים ממש (ציצית בצמר גשמי ותפילין בקלף גשמי וכיו"ב), ועי"ז יתעלו למעלה – בדוגמת "הדום" שהוא כמו שרפרף, כסא קטן שמעמידין תחת הרגלים להגביהם מעל הארץ. ועפ"ז יש לבאר הטעם שביהמ"ק נקרא "בית הדום רגלי אלקינו" – לפי שהגילוי דהשפלת אלקותו ית' בעוה"ז הגשמי ("הדום רגלי"903) הוא (בעיקר) בבית המקדש904.
צאוזהו שבזמן הגלות (רק) "בית הדום רגלי אלקינו (ולא "השמים כסאי") שרוף באש" – כידוע שהחורבן והגלות נגע רק במצוות ("הדום רגלי")905, שמכל רמ"ח מ"ע נשארו רק פ"ז מצוות906, משא"כ בתורה
צב("השמים כסאי"), שגם לאחרי החורבן907 "כל העוסק בתורת עולה כאילו הקריב עולה"908, ולכן לא שייך בזה הענין ד"שרוף באש"909 ח"ו.
צגועפ"ז יש לבאר המשך דברי ר"ג ראב"ע ור"י לר"ע "הללו כושיים שמשתחוים לעצבים ומקטרים לעבודת כוכבים יושבין בטח והשקט ואנו בית הדום רגלי אלקינו שרוף באש":
צדר"ג ראב"ע ור"י אינם מזכירים כאן את הצער דקושי שעבוד הגלות בניגוד לשלוותה של רומי, כי, מה שנוגע להם (עד כדי בכי') הוא (לא הצער הגשמי שלהם ושל כללות בנ"י, אלא) הצער דגלות השכינה910, שמתבטא גם בנפילת ניצוצות הקדושה למטה מטה ביותר – "משתחוים לעצבים ומקטרים לעבודת כוכבים", עד שלא נשמע קולם ("יושבין בטח והשקט").
צהויתירה מזה – טוענים ר"ג וראב"ע ור"י לר"ע: ניצוצות אלה (לא רק שנתרחקו ביותר עד שנחשך אורם לגמרי911, אלא עוד זאת) – במקום להכלל באבוקה דאש הקדושה – נכללו ונשרפו באש דלעו"ז (אש דרומי), כמו "בית הדום רגלי אלקינו" [שבזה נכלל גם ירידת ניצוצות הקדושה בדברים הגשמיים כדי להעלותם לקדושה ע"י קיום המצוות] ש"שרוף באש", כך, שלא נראית אפשרות לבררם ולהעלותם לקדושה ע"י ההליכה בדרך.
צויג. ויש להוסיף בזה:
צזשריפת "בית הדום רגלי אלקינו" – אינה בגלל חזקם ותקפם של
צחנבוכדנאצר, אספסיינוס או טיטוס, ריבוי חילותיהם עם כל מכונות המלחמה כו'; זוהי "כפירה" לומר כן; גם אם היו מתקבצים כל מלכי מזרח ומערב לא היו יכולים, מצד עצמם, להחריב את ביהמ"ק ולהגלות את ישראל מעל אדמתם, כיון שאין לאוה"ע שליטה על בנ"י,
צטובפרט שגם מצד עצמם "אינם יכולים (אוה"ע) לעבור כלל על רצונו ית' .. שהוא חיותם וקיומם", "אינם משנים תפקידם ופקודתו ית' שמרה רוחם", וגם אם עובדים ע"ז, "קרו912 לי' אלקא דאלקייא"913, ובמילא, גם אם היו יכולים להעמיד צלם בהיכל [כפי שמצינו בהנהגת כמה ממלכי רומי שחפצו שביהמ"ק ישאר לעמוד על תלו אלא שיעמידו בו צלם914], שענינו שיתוף שם שמים ודבר אחר915 – לא היו יכולים לשרוף ההיכל, כיון שזהו בסתירה למציאותו ית';
קאלא הסיבה לכך היא בגלל הנהגתם של בנ"י916 ("מהרסיך917 ומחריביך ממך יצאו"918) – כדאיתא בגמרא919 "מקדש ראשון מפני מה חרב מפני ג' דברים שהיו בו920 ע"ז וג"ע921 ושפ"ד .. מקדש שני .. מפני מה חרב מפני שהיתה בו שנאת חנם" (וזהו הטעם ש"ראשונים שנתגלה עונם נתגלה קצם, אחרונים שלא נתגלה עונם לא נתגלה קצם") – שכיון שניתנה להם בחירה חפשית שאין בה הגבלות922, לכן, ביכלתם לגרום
קאשאוה"ע יציתו אש בהיכל923 עד שיהי' "בית הדום רגלי אלקינו שרוף באש".
קבועד"ז בנוגע לניצוצות הקדושה שנכללו ונשרפו באש דלעו"ז ("משתחוים לעצבים ומקטרים לעבודת כוכבים") – שלולי התערבותם של בנ"י אין זה בכח הקליפה וסט"א מצד עצמה.
קגועפ"ז יש לבאר דיוק הלשון "ואנו בית הדום רגלי אלקינו שרוף באש"924 – שבזה מרומז שהאפשרות ל"בית הדום רגלי אלקינו שרוף באש" היא ההתערבות מצדם של בנ"י – "אנו".
קדוזוהי טענתם של ר"ג ראב"ע ור"י – כשהיו "מהלכין בדרך ושמעו קול המונה של רומי", ש"משתחוים כו' ומקטרים כו' ואנו כו' שרוף באש" – מהי התועלת בהטירחא והיגיעה והצער שבהליכה בדרך במעמד ומצב ירוד ביותר?! – טענה שנאמרת מתוך רגש של צער גדול ביותר עד כדי בכי' – "ולא נבכה" (בתמי').
קהיד. ועל זה משיב להם ר"ע ("אמר להן") "לכך אני משחק, ומה לעוברי רצונו כך לעושי רצונו על אחת כמה וכמה" – שהחידוש בזה הוא, שמכאן רואים שהנהגתו של הקב"ה אינה ע"פ מדידה והגבלה:
קומצד מדידה והגבלה – כהסדר הרגיל ב"מדתו של הקב"ה" שהיא "מדה כנגד מדה"925 – לא יתכן שאוה"ע "עוברי רצונו" (שמתנהגים היפך טבעם ש"אינם יכולים לעבור כלל על רצונו ית'"), ש"משתחוים לעצבים ומקטרים לעבודת כוכבים" [לא רק שלא יבטלו ממציאותם כיון שפגעו ב"חיותם וקיומם", אלא עוד זאת] יהיו "יושבין בטח והשקט", ויתירה מזה, בתוקף גדול ביותר עד כדי כך ש"שמעו קול המונה של רומי .. ברחוק מאה ועשרים926 מיל"!
קז– חורבן ביהמ"ק הוצרך אמנם להיות באופן ש"הלבנון באדיר (דוקא) יפול"927, אבל, יכול הדבר להתקיים ע"י מלכות שאינה עוברת על רצונו ית' בענין הכי חמור של ע"ז, ועכ"פ לא באופן ש"מקטרים לעבודת כוכבים".
קחוכיון שרואים ש"לעוברי רצונו כך", הנהגה שאינה ע"פ מדידה והגבלה – "לעושי רצונו על אחת כמה וכמה" שתהי' ההנהגה למעלה ממדידה והגבלה.
קטולכן, למרות גודל הירידה שבמצב ההוה עד שגרמו לכך ש"בית הדום רגלי אלקינו שרוף באש", הרי, כשיעשו ישראל תשובה ויגאלו, תהי' הטובה שלהם באופן שלמעלה ממדידה והגבלה, שלא בערך ל"עוברי רצונו".
קיולא רק בענינים שדוגמתם ניתן לעוברי רצונו, כמו שמיעת קול המונה של רומי בריחוק ק"כ מיל, ויתירה מזה בירושלים: "וראמה וישבה תחתי'", "ורחבה ונסבה למעלה", שהיא עצמה תתפשט ותתרחב928 "ג' פרסאות למעלה", "אלף טפף גינואות אלף קפל מגדלים וכו'", "עד שעולה לשמים", "עד כסא הכבוד" – שהרי, ענינים אלה אין להם תפיסת-מקום ביחס לטובתם האמיתית דבנ"י, שלהיותם "בנים אתם לה' אלקיכם", ו"ברא כרעא דאבוה"929, אינם מסתפקים בדברים מוגבלים, אלא רצונם וחפצם בבלי-גבול, ועד לבלי-גבול האמיתי דמהותו ועצמותו ית'!
קיאאלא מאי, השאלה היא (מצד ב"ד של מעלה) אם מצד עבודתם930 ראויים הם לכך931 באופן של "מדה כנגד מדה"932 – הנה על זה בא הק"ו "אם לעוברי רצונו כך (שההנהגה עמהם אינה ע"פ מדידה והגבלה) לעושי רצונו על אחת כמה וכמה" שתהי' ההנהגה עמהם באופן שלמעלה ממדידה והגבלה, עד להבלי-גבול האמיתי דמהותו ועצמותו ית'.
קיבועל זה אומר ר"ע "לכך אני משחק":
קיגשחוק (שמחה) – בא בגלל חידוש מפתיע בלתי-צפוי (כמו הפכו, הבכי', כנ"ל ס"ט). ולכן, כל ההבטחות ויעודי הגאולה שנתפרשו בדברי הנביאים אינם מביאים אותו לידי שחוק, כיון שהדברים ידועים לכל, שהרי "כל הספרים מלאים בדבר זה".
קידאבל, כשראה חידוש מפתיע בהנהגה שאינה ע"פ מדידה והגבלה, עד לשמיעת "קול המונה של רומי .. ברחוק ק"כ מיל" אצל "הללו שמשתחוים לעצבים וכו' ואנו בית הדום רגלי אלקינו שרוף באש"933 – הי' משחק, באמרו: הן אמת שנמצאים עתה במצב הכי ירוד, אבל אעפ"כ, "לכך (דוקא) אני משחק", כיון שמענין בלתי-רצוי זה גופא למדים934 חידוש בנוגע להגאולה העתידה, שלא נתפרש ביעודי הגאולה – שההנהגה עם בנ"י תהי' באופן שלמעלה ממדידה והגבלה לגמרי.
קיהטו. ולאחרי סיום הסיפור הראשון כשהיו "מהלכין בדרך", בא הסיפור השני – "שוב פעם אחת היו עולין לירושלים":
קיוהלשון "שוב פעם אחת" מורה על עבודה מיוחדת בפ"ע – לא העבודה ד"מהלכין בדרך", בירור והעלאת ניצוצות הקדושה שבעולם, שעי"ז מבטלים סיבת הגלות ("לא הגלה כו' אלא כדי שיתוספו עליהם גרים", ניצוצות הקדושה), "סור מרע" – שכבר סיימו עבודה זו (כדלקמן), ולאחרי' התחילו עבודה מיוחדת בפ"ע – "עולין לירושלים", עבודה הקשורה עם בנין ירושלים וביהמ"ק, "עשה טוב".
קיזויש לומר, ש"שוב" הוא גם מלשון שיבה וחזרה, בניגוד ל"מהלכין בדרך" (כמו "הלוך ושוב"), היינו, שלאחרי סיום העבודה (עבודת פרך) ד"מהלכין בדרך", מיד שבו ("שוב") מהליכתם בדרך ו"היו עולין לירושלים".
קיחוהענין בזה – שר"ג ראב"ע ר"י ור"ע, גדולי הדור, סיימו עבודתם בביטול סיבת הגלות (בירור ניצוצות הקדושה), ומצדם היו מוכנים כבר להגאולה, שלכן "היו עולין לירושלים"; אלא, כנראה שרוב הדור (שנדון אחר רובו935) לא הי' ראוי לכך936, או שנתערבו ענינים אחרים מן הצד כו' (ע"י אלה שניצלו הכח דבחירה חפשית באופן בלתי-רצוי).
קיט[ועד"ז י"ל בנוגע לכל הקיצין937 שנאמרו ע"י גדולי ישראל בעלי רוח הקודש וכו', כמו: הרס"ג938, רש"י939, הרמב"ם940 וכו', ועד להקיצין שנאמרו ע"י גדולי ישראל בדורות שלאח"ז על השנים האחרונות941 – דלכאורה איך יתכן שעברו קיצין אלה942 ומושיען של ישראל עדיין לא בא943?! – שהבטחתם של גדולי ישראל היתה אמיתית, משום שמצדם ואופן הנהגתם944 יכול וצריך הי' להיות אותו קץ בעת ההיא ("בעתה"945), אלא שמצד סיבות כו' נתארך הזמן].
קכטז. וכש"היו עולין לירושלים" – "כיון שהגיעו להר הצופים קרעו בגדיהם, כיון שהגיעו להר הבית ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים, התחילו הן בוכין":
קכאהטעם שלא היו בוכין (אף ש"קרעו בגדיהם") כשהגיעו להר הצופים, וגם לא כשהגיעו להר הבית (לולי ראיית השועל שיצא כו', אף שראו "הר ציון ששמם"946) – יש לומר, משום שבכי' באה בסיבת מאורע לא טוב שמתרחש באופן בלתי-צפוי (כנ"ל ס"ט), ואילו בנדו"ד,
קכבאף שראו החורבן כו' [ולכן "קרעו בגדיהם", "דדינו ליעבד הכי"], לא הי' הדבר חידוש אצלם.
קכגומה גם שהיו חדורים באמונה שלימה שתיכף ומיד תבוא הגאולה – "אחכה לו בכל יום שיבוא"947, ו"זכו אחישנה"948, וכפי שהבטיחה תורה שישראל עושין תשובה – בשעתא חדא וברגע חדא949, ע"י הרהור תשובה שנעשה צדיק (גמור)950 – "ומיד הן נגאלין"951, ולא עוד אלא שאפילו יחיד מישראל, כש"עשה מצוה אחת, הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות וגרם לו ולהם תשועה והצלה"952.
קכדובפרט בידעם שהחורבן אינו אלא בביהמ"ק הגשמי, משא"כ ביהמ"ק הרוחני שבכאו"א מישראל953 בלבו פנימה, ועאכו"כ קדש הקדשים (נקודת היהדות) הוא בשלימות954, וכיון שאצל בנ"י הרוחניות עיקר והגשמיות טפל (נשמתם עיקר וגופם טפל955), בודאי ששלימות המקדש הרוחני תביא גם בנין ושלימות המקדש הגשמי.
קכהאבל כש"ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים התחילו הן בוכין" – כי, בראיית המאורע ד"שועל שיצא מבית קדשי הקדשים", שזהו דבר נוסף שאינו מוכרח מצד כללות הענין דחורבן ביהמ"ק [שהרי גם כש"בית הדום רגלי אלקינו שרוף באש" אין הכרח כלל ששועלים יהלכו בו, ועאכו"כ בקדש הקדשים שבו956], נתחדש אצלם עד כמה גדולה וחמורה
קכוהירידה דהחורבן והגלות (בגלל גודל וחומר הירידה במעמדם ומצבם של בנ"י957), ועל זה "התחילו הן בוכין".
קכזיז. וההסברה בזה:
קכח"קדשי הקדשים" – שנוסף על הקדושה ד"הר הבית" כולו958, הרי בביהמ"ק גופא הוא המקום המקודש ביותר (תכלית השלימות ד"עשר קדושות"959) – הוא מקום הארון960, ש"אין961 בארון רק שני לוחות האבנים"962, שלימות התורה, חכמתו של הקב"ה, ובזה גופא – פנימיות
קכטהחכמה, שעלי' נאמר963 "ופני לא יראו", להיותה "שמחת לב ושעשוע המלך הקב"ה שמשתעשע בה .. ואהי' אצלו שעשועים964, אצלו דוקא"965; והאפשרות שבנ"י יוכלו לקחת דבר קדוש כזה היא – מצד קדש הקדשים שבנפשם, בחי' היחידה, שמתאחדת עם הקב"ה ע"י התאחדותה עם התורה (לאחרי הקדמת התפלה966, שזהו"ע ד"ברכו967 בתורה תחילה"968) באופן של אותיות החקיקה969.
קלו"את זה לעומת זה עשה האלקים"970 – "שועל", שהוא "פיקח שבחיות"971, שלימות החכמה, אבל, לא חכמה ד"אדם", "אתם972 קרויין אדם"973, ע"ש "אדמה לעליון"974, אלא חכמה ד"חיות", היינו, שבין ה"חיות" גופא ה"ה "פיקח", שאינו מונח כ"כ בתאוות, אכילה ושתי' ודומיהן, אלא בעניני השכלה.
קלאוהנה, בזמן הגלות, שהסדר הרגיל הוא "ואספת דגנך גו'"975, "מלאכתן נעשית ע"י עצמן"976, "וברכך977 ה' אלקיך בכל אשר תעשה"978 – יש אמנם צורך והכרח להשתמש גם בשכל ("פיקח") בשביל המלאכה979, אבל, כל זה אינו אלא באותו זמן שע"פ תורה עוסק הוא
קלבבעניני העולם – "פיקח שבחיות" (ולא בזמן שבו עוסק בתורה – בהיותו ב"קדש הקדשים").
קלגאבל כאן ראו "שועל שיצא מבית קדשי הקדשים" – שב"קדשי הקדשים" (לא רק בחוץ לארץ, בארץ ישראל, בהר הבית, ואפילו בהיכל, אלא ב"קדשי הקדשים" דוקא) הסתנן וחדר ("האָט זיך אַריינגעכאַפּט") "שועל" (לא בעל-חי אחר, אלא "שועל" דוקא980), ולא עוד אלא "שיצא מבית קדשי הקדשים", דבר המורה על מצב של ניצול "קדשי הקדשים" גופא (שזוהי ירידה גדולה יותר מאשר החורבן דקד"ק) לענינים השייכים ל"פיקח שבחיות".
קלדיח. ויש להוסיף ביאור בתוכן הענין ד"שועל שיצא מבית קדשי הקדשים" – ע"פ המסופר במסכת ברכות200 אודות ה"שועל" ביחס להנהגתם של בנ"י בלימוד התורה בזמן הגלות:
קלה"פעם אחת גזרה מלכות הרשעה שלא יעסקו ישראל בתורה, בא פפוס בן יהודה ומצאו לרבי עקיבא שהי' מקהיל קהלות ברבים ועוסק בתורה, אמר לו, אי אתה מתיירא מפני מלכות, אמר לו, אמשול לך משל למה הדבר דומה, לשועל שהי' מהלך על גב הנהר וראה דגים שהיו מתקבצים ממקום למקום (רצים לכאן ולכאן981), אמר להם מפני מה אתם בורחים, אמרו לו מפני רשתות שמביאין עלינו בני אדם, אמר להם רצונכם שתעלו ליבשה ונדור אני ואתם כשם שדרו אבותי עם אבותיכם, אמרו לו, אתה הוא שאומרים עליך פקח שבחיות, לא פקח אתה אלא טפש אתה, ומה במקום חיותנו אנו מתייראין, במקום מיתתנו על אחת כמה וכמה. אף אנחנו, עכשיו שאנו יושבים ועוסקים בתורה שכתוב בה982 כי הוא חייך ואורך ימיך, כך, אם אנו הולכים ומבטלים ממנה, על אחת כמה וכמה".
קלוכלומר: השועל יודע ומבין שמקומם של הדגים הוא במים, אבל, טענתו היא, שכאשר רואים שבהיותם במים הם במצב של העדר המנוחה ("רצים לכאן ולכאן", ו"בורחים .. מפני רשתות כו'"), יש לתלות את סיבת הדבר (לא בדגים, אלא) במים, ולכן מציע להם לצאת מן המים ולעלות ליבשה, ושם ידורו במנוחה כמותו. ודוגמתו בהנמשל: בודאי צריכים בנ"י (שנמשלו לדגים983) לעסוק בתורה (שנמשלה למים984), אבל
קלזכשנמצאים בזמן הגלות, בשעבוד מלכיות, במעמד ומצב של ריבוי דאגות וטרדות הפרנסה כו'985 ("רצים לכאן ולכאן") – טוען השועל שהסיבה לכך היא [לא משום שזהו חלק בלתי נפרד מכללות המעמד ומצב ד"מפני חטאינו גלינו מארצנו", אלא] משום שבחרו להיות באהלה של תורה (מים), ששם אין כסף לשלם למורים, והילדים גדלים ומתחנכים באופן שאין בידם אומנות המפרנסת את בעלי' בכבוד וכו', ואם רק יצאו מאהלה של תורה – מסיים השועל דבריו (שבהשקפה ראשונה אינם דברי שטות, אלא דברי פיקחות) – אזי יוכלו לחיות (כמותו) חיי מנוחה ושלוה, שזהו דבר טוב וחיובי ע"פ תורה שציוותה "ונשמרתם גו' לנפשותיכם"986.
קלח[ועל זה משיבים הדגים להשועל: "אתה הוא שאומרים עליך פקח שבחיות?! לא פקח אתה אלא טפש אתה" – שגם ביחס ל"חיות" טפש הוא – כי, ה"מים" (העסק בתורה) הם "מקום חיותנו" ("חייך ואורך ימיך"),
קלטולא רק בנוגע לענינים של רוחניות וקדושה, אלא גם החיים הגשמיים כפשוטם נמשכים ע"י העסק בתורה, ולולי העסק בתורה לא יתכן אצל יהודי מעמד ומצב ד"שלום יהי' לי"987 (גם אם הוא במעמד ומצב ש"התברך בלבבו לאמר שלום יהי' לי כי בשרירות לבי אלך")988, כיון שהשפעת החיות ליהודי מסטרא דקליפה (כמו שאר בעלי-חיים), אינה אלא לפי שעה, ובהכרח שתופסק ההשפעה989, וכיון שהתורה היא "חיותנו", צריכים אנו להתאים את עצמנו אל התורה – ללמדה ולהתנהג ע"פ הוראותי', שעי"ז נהי' כלים לקבל "חיותנו" (ולא להיפך, להתאים את החיות אלינו), ובודאי תמצא הדרך להנצל מהגזירות וכו'].
קמונמצא, שענינו של השועל הוא שמנצל את התורה (קדשי הקדשים) גופא לענין שהוא היפך התורה, באמרו שהשהות באהלה של תורה
קמא(במים) היא הסיבה לקושי הגלות, ולכן צריכים לצאת מאהלה של תורה (לצאת מן המים) – "שועל ש(רוצה לפעול ש)יצא מבית קדשי הקדשים"990 – לצאת ח"ו מבית קדשי הקדשים, ולהתנהג כ"שועל", "פיקח שבחיות" (אף שלאמיתתו של דבר אינו אלא טפש).
קמביט. ולכן, כש"ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים, התחילו הן בוכין":
קמגכל זמן שהאמינו וידעו ש"קדש הקדשים" שבביהמ"ק הפנימי שבכאו"א מישראל הוא בשלימות, היתה תקוותם חזקה ששלימות המקדש הרוחני תביא בקרוב גם בנין ושלימות המקדש הגשמי; אבל כשראו שה"שועל" נגע ב"בית קדשי הקדשים" (פנימיות הנפש, נקודת היהדות, הקשורה עם נקודת התפלה והתורה ואחדות הפשוטה של הקב"ה), ולא עוד אלא שמנצל זה באופן הפכי – "התחילו הן בוכין".
קמד"אמר להם (ר"ע) מפני מה אתם בוכים"991 – מהי התועלת בבכי'?! במקום לבכות, צאו לרחוב ותפעלו על יהודי הנמצא בחוץ עד שתשיבוהו ותכניסוהו לבית קדשי הקדשים!
קמה"אמרו לו מקום שכתוב בו והזר הקרב יומת ועכשיו שועלים הלכו בו, ולא נבכה" (בתמי'): מהי התועלת בפעולתנו להשיב יהודי ל"קדשי הקדשים" – בה בשעה שנעשה שינוי, רח"ל, בהמקום דקדשי הקדשים, שתמורת היותו "מקום שכתוב בו והזר הקרב יומת" (שאסור לזר להכנס בו, ולא עוד אלא שענשו הכי חמור), הנה "עכשיו שועלים הלכו בו", ולא רק דבר חד-פעמי שאירע באקראי ("שועל שיצא מבית קדשי הקדשים"), אלא ש"(שועלים) הלכו בו", שנעשה – לדאבוננו ולמגנת לבנו – דבר הרגיל, ואיך לא נבכה.
קמו"אמר להם (ר"ע) לכך אני משחק" – כי, היא הנותנת:
קמזכל זמן שלא נוגעים בנקודת היהדות, יכולה להכנס אצל יהודי "רוח שטות"992 ("טפש אתה") לעבור עבירה, ולדמות לעצמו "שבעבירה
קמחזו עודנו ביהדותו ואין נשמתו מובדלת מאלקי ישראל"993, וכך, יכול לילך ולהתמשך ח"ו מעמד ומצב הגלות "מפני חטאינו";
קמטאבל כשנוגעים בנקודת היהדות – כשאינו יכול לרמות את עצמו ש"עודנו ביהדותו" – הרי אפילו אצל קל שבקלים "ניעורה (נקודת היהדות) משנתה ופועלת פעולתה .. להתגבר על הקליפות .. ולבחור לו ה' לחלקו ולגורלו למסור לו נפשו על קדושת שמו"994. כלומר, דוקא תכלית הירידה למטה ביותר, עד לנגיעה בנקודת היהדות – היא זו שמעוררת ומביאה את העלי', התיקון והשלימות.
קנועד"ז – אומר ר"ע – בנדו"ד: עד עכשיו היו יכולים כמה מבנ"י לדמות לעצמם שסיבת הגלות היא מפני ש"אתם המעט מכל העמים"995, "מי יקום יעקב כי קטן הוא"996, ולכן נוצחו ע"י מלכות רומי מצד כחם ועוצם ידם; אבל עכשיו, שרואים "שועל שיצא מבית קדשי הקדשים", "מקום שכתוב בו והזר הקרב יומת .. שועלים הלכו בו" – דבר שאינו שייך כלל לפעולת מלכות רומי – בודאי יכירו ויודו כולם ש"יד ה' עשתה זאת", וכתוצאה מזה יתעוררו מנקודת פנימיות נפשם לשוב בתשובה, ואז תבוא הגאולה. ו"לכך אני משחק" – כיון שדוקא תכלית הירידה למטה ביותר בענין החורבן היא זו שתביא את הגאולה ובנין ביהמ"ק.
קנאוענין זה שייך לר"ע דוקא – להיותו בן גרים:
קנבבמסכת סנהדרין997 (שהמשכה וסיומה מסכת מכות, כנ"ל ס"ה) איתא: "חזון עובדי' כה אמר ה' אלקים לאדום וגו'998, מאי שנא עובדי' לאדום .. עובדי' גר אדומי הי', והיינו דאמרי אינשי מיני' ובי' אבא ניזיל בי' נרגא" (מעצמו של יער (אבא) יכנס בתוך הגרזן להיות בית יד ויקצצו בו את היער, וכן עובדי' לאדום).
קנגועד"ז אומר ר"ע – בן גרים – אודות הירידה הכי גדולה בהחורבן ("שועל שיצא מבית קדשי הקדשים") – שממנה גופא ("מיני' ובי'") תבוא הגאולה ובנין ביהמ"ק.
קנדוממשיך ר"ע, "דכתיב ואעידה לי עדים נאמנים את אורי' הכהן ואת זכרי' בן יברכיהו, וכי מה ענין אורי' אצל זכרי', אורי' במקדש ראשון וזכרי' במקדש שני, אלא תלה הכתוב נבואתו של זכרי' בנבואתו של
קנהאורי', באורי' כתיב לכן בגללכם ציון שדה תחרש וגו', בזכרי' כתיב עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים .. משנתקיימה נבואתו של אורי' בידוע שנבואתו של זכרי' מתקיימת" – שהחידוש בנבואה זו דוקא ("ואעידה לי עדים נאמנים גו'", "תלה הכתוב כו'") לגבי שאר נבואות הגאולה, הוא, שקיום נבואת הגאולה תלוי' בקיום נבואת החורבן, ובתכלית הירידה דוקא ("ציון שדה תחרש"), שמזה דוקא תצמח הגאולה, כדלקמן.
קנוכ. וביאור הענין:
קנזהנבואה "בגללכם ציון שדה תחרש וגו'" – אף שנאמרה ע"י אורי' שהי' במקדש ראשון, לא נתקיימה בחורבן מקדש ראשון, אלא בחורבן מקדש שני דוקא (דבי' עסקינן) – כדאיתא בירושלמי999 "אבותינו (בחטאם) העבירו את התקרה (שלא החריב נבוכדנצר אלא התקרה של ביהמ"ק, והשאיר היסודות, שנאמר1000) ויגל את מסך1001 יהודה, אבל אנו (גרם עוונותינו ש)פעפענו את הכתלים (שבחורבן בית שני החריבו גם היסודות, כדכתיב1002) האומרים ערו ערו עד היסוד בה"1003.
קנח[ולהעיר, שבבית ראשון נשארו לא רק היסודות, אלא גם הכתלים (שהרי רק בבית שני "פעפענו את הכתלים"), ולא עוד אלא שגם אפר הפרה שהי' בתוך הכתלים ("קילולות של אבן היו קבועין בכותל .. ובתוכן אפר מכל פרה ופרה"1004) נשאר בשלימות ובטהרתו, ועל ידו נטהרו "כשעלו מן הגולה"233 (כי, "כשהחריב נבוכדנצר לא החריב אלא התקרה אבל הכתלים הניח"1005)].
קנטואף שבחורבן בית שני היתה ירידה גדולה יותר (שהחריבו גם היסודות) – הרי, כיון שהירידה היא לצורך עלי', מובן, שגודל הירידה ביותר מביאה ופועלת עלי' גדולה יותר.
קסויש לבאר זה ע"פ דברי המדרש1006 בפירוש הפסוק1007 "מזמור לאסף אלקים באו גוים בנחלתך", "לא הוה קרא צריך למימר אלא בכי לאסף, נהי לאסף, קינה לאסף, ומה אומר מזמור לאסף .. כך אמרו לאסף,
קסאהקב"ה החריב היכל ומקדש, ואתה יושב ומזמר?! אמר להם, מזמר אני ששפך הקב"ה חמתו ("כלה ה' את חמתו"1008) על העצים ועל האבנים ולא שפך חמתו על ישראל", היינו, שחורבן ביהמ"ק הי' הצלה לבנ"י שעי"ז נשארו בקיומם1009 (ואז יכולים הם לפעול גם בנין ביהמ"ק מחדש1010).
קסבויש לומר, שבחורבן בית ראשון שחרבה רק התקרה, לא שפך כל חמתו על העצים ועל האבנים, וכיון שנשארה עדיין חימה, יש אפשרות שתשפך על ישראל ח"ו (ולכן חסר גם בשלימות הגאולה וביהמ"ק1011); משא"כ בחורבן בית שני ששפך כל חמתו על העצים ועל האבנים עד שחרבו גם הכתלים והיסודות – כלתה חמתו ("כלה ה' את חמתו"), ובמילא נשללה האפשרות דשפיכת חימה על בנ"י, ואז יכולה לבוא שלימות הגאולה1012.
קסגועפ"ז יש לבאר מ"ש בתוספתא ברכות1013: "לפי שהוא אומר1014 על אפי ועל חמתי היתה לי העיר הזאת למן היום אשר בנו אותה עד היום הזה להסירה מעל פני, יכול אף עכשיו הרי היא בחמה, ת"ל ההר חמד אלקים לשבתו1015, הרי היא בחמדה ובתאוה, מלמד שכפר לה חורבתה, שאין שכינה חוזרת עד שתעשה הר .. מאימתי משנעקרו יסודותי' .. ערו ערו עד היסוד בה"1016 – שדוקא "משנעקרו יסודותי'" (בחורבן בית שני) "כפר לה חורבתה", ומאז "הרי היא בחמדה ובתאוה".
קסדוענין זה מודגש ביותר בנבואתו של אורי' – "ציון שדה תחרש":
קסה"שדה תחרש" – מורה על החורבן בתכלית, שלא נשאר מאומה מבנין ביהמ"ק ("ציון"1017), ע"ד "ערו ערו עד היסוד בה", ויתירה מזה, שפגע (לא רק בהעצים והאבנים שנעשו לעיים, אלא) גם בהמקום ("שדה") שבו עמד ביהמ"ק וקד"ק – שנעשית בו חרישה1018 ("תחרש") "דמרפי ארעא"1019, שמורה על ביטול המציאות הקודמת דהשדה – "שועל שיצא מבית קדשי הקדשים".
קסוולאידך גיסא – "שדה (דייקא) תחרש" (ולא "עיין תהי'"1020, "כמו עיים .. גלי אבנים"1021), שחרישה בשדה, היא הכנה לזריעה1022 (שאינה אלא בשדה, ולא ע"ג אבן או סלע צחיח), שעל ידה תבוא הצמיחה1023 כמה פעמים ככה ("כלום אדם זורע סאה אלא להכניס כמה כורין"89), ועד"ז בנדו"ד, שחורבן ביהמ"ק באופן ד"שדה תחרש" מהוה הכנה והתחלה (זריעה1024) דבנין ביהמ"ק השלישי (ע"ד "סותר על מנת לבנות"1025) שיהי' נעלה יותר באין ערוך ("גדול יהי' כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון"1026), "מקדש אדנ-י כוננו ידיך"1027, "בנינא דקוב"ה"1028, בית נצחי (שאין אחריו חורבן).
קסזונמצא, שבנבואה זו כשלעצמה מודגש שהענין הבלתי-רצוי דהחורבן מתהפך לטוב – שהחורבן עצמו הוא הכנה והתחלת בנין ביהמ"ק השלישי.
קסחכא. וענין זה מודגש גם בנבואת זכרי' – "עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים". ובהקדמה:
קסטלעתיד לבוא, כשיקויים היעוד1029 "את רוח הטומאה אעביר מן הארץ"1030, יתבטל ענין המיתה בעולם1031, כמ"ש1032 "בלע המות לנצח", ויהיו חיים נצחיים. ומזה מובן שלא יהי' גם ענין של חלישות מצד הזקנה1033, כי, ההכרח דטבע החלישות הוא מצד הכליון דמיתה, שלא בא בבת אחת אלא לאט לאט (וע"ד מאמר הבחיי1034 "התינוק מיום הולדו מתחיל להתייבש"), וכיון שיבטל הכליון דמיתה, תבטל גם החלישות דזקנה.
קעאמנם, בנוגע לתחיית המתים אומר זכרי' בנבואתו1035 ש"ישבו זקנים וזקנות* .. ואיש משענתו בידו מרוב ימים" (שלכן "יהיו צריכים למשענת בידם"1036) – שלא יקומו מיד כ"בחורים" (כמו בתחילת הבריאה, "כבני עשרים שנה נבראו"1037), כי אם "זקנים וזקנות" ש"יהיו צריכים למשענת בידם", ואעפ"כ "ישבו ברחובות ירושלים", ש"לא ישיגם החולשה לשבת בית כי אם ברחובות ישבו כדרך הבחורים"1038.
קעא*) ומ"ש "ונשיהם לבד" (זכרי' יב, יב. וראה סוכה נב, רע"א – היינו קודם תחה"מ (וכמש"נ (זכרי' שם) "וספדה") משא"כ קרא ד"ישבו זקנים וזקנות" – לאחר תחה"מ.
קעב(מרשימת כ"ק אדמו"ר שליט"א)
קעג[וע"ד המבואר במסכת סנהדרין1039 ש"עומדין במומן ומתרפאין .. אני אמית ואחי' מחצתי ואני ארפא1040, אמר הקב"ה מה שאני ממית אני מחי',
קעדוהדר מה שמחצתי ואני ארפא" (שלאחר כן מתרפא). ועד"ז במדרש1041: "כשם שאדם הולך הוא בא. הולך עור ובא עור, חרש ובא חרש, אלם ובא אלם. כשם שהוא הולך לבוש בא לבוש כו'", ומוסיף לבאר טעם הדבר – "ולמה כשם שהאדם הולך כך הוא בא" – "שלא יאמרו, כשהם חיים לא ריפאן, משמתו ריפאן הקב"ה ואח"כ הביאן (בתמי'), דומה שאינן אותן לא אלו אחרים הם, אמר הקב"ה אם כן יעמדו כמו שהלכו ואח"כ אני מרפא אותן"].
קעהויש להוסיף בביאור המעלה והחידוש1042 בכך ש"עוד ישבו זקנים וזקנות (דוקא) ברחובות ירושלים"1043 – דלכאורה: מצד השלימות דלעתיד לבוא (שאז יהיו כל הענינים בתכלית השלימות) מתאים יותר שענין התחי' (שעיקרו בשביל נצחיות השכר) יהי' באופן שיקומו לכתחילה במצב של שלימות כבחורים1044 – כי, בזה שיקומו "זקנים וזקנות" ואעפ"כ "ישבו (באופן של קביעות, "אין ישיבה אלא לשון עכבה"1045) ברחובות ירושלים", "כדרך הבחורים" – מודגש בתמידות (לא רק באופן חד-פעמי) העילוי דאתהפכא. ומזה מובן גם בנוגע לשאר יעודי הגאולה שיהיו באופן של אתהפכא, שהענין הבלתי-רצוי דהחורבן והגלות (לא רק יתבטל, אלא גם) יתהפך לטוב.
קעווכיון שכל עניני העולם תלויים בעבודתם של ישראל (ע"ד ש"אסתכל באורייתא וברא עלמא"1046, שכל עניני העולם ישנם תחילה בתורה) – הנה כאשר עבודתם של ישראל היא באופן של אתהפכא, שתמורת זה ש"בגללכם ציון שדה תחרש", נעשה הענין ד"הזורעים בדמעה (ועי"ז) ברנה יקצורו"252, אזי נעשים גם יעודי הגאולה ועד להענין דתחה"מ (ושלימות השכר באלף השביעי1047) באופן של אתהפכא.
קעזכב. עפ"ז יש לבאר תוכן דברי ר"ע – "דכתיב ואעידה לי עדים נאמנים את אורי' .. ואת זכרי' .. תלה הכתוב נבואתו של זכרי' בנבואתו של אורי'":
קעחהחידוש בנבואה זו לגבי כל ריבוי הנבואות של ישעי' אודות הגאולה, הוא, שאורי' וזכרי' – שהיו בזמנים שונים והתנבאו נבואות שונות
קעטוהפכיות זמ"ז, נבואת אורי' על תכלית הירידה1048 דהחורבן, ונבואת זכרי' על תכלית העלי'277 דהגאולה – הם כמו שני עדים (גופים נפרדים) שעדותם מצטרפת ונעשית מציאות אחת של הגדת עדות1049, שתוכנה, שתכלית העלי' דהגאולה תלוי' בהקדמת תכלית הירידה דהחורבן, כי, החורבן אינו ענין בפ"ע (שצריך להתבטל לגמרי, ולאחריו בא הפכו, הגאולה), אלא הוא ענין אחד עם הגאולה, להיותו הכשר והכנה ועד להתחלת הגאולה.
קפוכיון שהא בהא תליא, שתכלית העלי' תלוי' בהקדמת תכלית הירידה, לכן, "עד שלא נתקיימה נבואתו של אורי' (בנוגע לתכלית הירידה דהחורבן) הייתי מתיירא שלא תתקיים1050 נבואתו של זכרי'" (בנוגע לתכלית העלי' דהגאולה).
קפאואף ש"כל דבר טוב שיגזור הא-ל אפילו על תנאי אינו חוזר" – הרי, נוסף לכך שיש אופנים שאפשר שלא יתקיים הדבר הטוב, וכדאיתא בשבת1051 "מעולם לא יצתה מדה טובה מפי הקב"ה וחזר בה לרעה, חוץ מדבר זה .. (משום) שהי' בידם למחות ולא מיחו" [ועד"ז מצינו1052 ש"לא חרבה ירושלים אלא בשביל שלא הוכיחו זה את זה, שנאמר1053 היו שרי' כאילים לא מצאו מרעה, מה איל זה ראשו של זה בצד זנבו של זה, אף ישראל שבאותו הדור כבשו פניהם בקרקע ולא הוכיחו זה את זה"], יש לומר, שבנדו"ד אין זה "תנאי", שמצד עצמו הו"ע צדדי, ונצטרף להגזירה על דבר טוב שמצ"ע יכול להתקיים גם ללא התנאי, כי אם ענין אחד שנחלק לב' פרטים התלויים זב"ז, כיון שגודל הירידה דהחורבן ("ציון שדה תחרש") הוא (בדוגמת חרישה שמהוה הכנה לזריעה בשביל הצמיחה) התחלת גודל העלי' דהגאולה באופן של הפיכת הענינים הבלתי-רצויים1054 (כמודגש בענין האתהפכא שבתחה"מ – "עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים"), ואי אפשר להפריד ביניהם1055.
קפבורק "עכשיו שנתקיימה נבואתו של אורי' בידוע שנבואתו של זכרי' מתקיימת" – דכיון ששתי נבואות אלה הן עדות אחת, נמצא, שקיום נבואת אורי' מהוה גם התחלת קיום נבואת זכרי', וכיון שהותחל קיומה, בידוע שמתקיימת בשלימותה, ע"ד שמצינו1056 בכמה נבואות שבהם נצטווה הנביא לעשות פעולה גשמית להבטיח את קיומה של הנבואה בפועל ממש (לא רק ברוחניות), שפעולה זו היא כמו התחלת קיום הנבואה, ואז בידוע שתתקיים בשלימותה.
קפגכג. ולאחרי דברי ר"ע הנ"ל – "בלשון הזה אמרו לו עקיבא ניחמתנו עקיבא ניחמתנו":
קפד"נחמה" ("ניחמתנו") – לאמיתתה ובשלימותה – היא כאשר הענין הבלתי-רצוי נהפך לטוב, עד שאומרים "אודך ה' כי אנפת בי" (כנ"ל ס"ו). ולכן, כשר"ע אמר להם "לכך אני משחק דכתיב ואעידה לי עדים נאמנים .. עכשיו שנתקיימה נבואתו של אורי' בידוע שנבואתו של זכרי' מתקיימת", שתוכן הדברים הוא שהחורבן עצמו נהפך לטוב (כנ"ל בארוכה) – אזי "אמרו לו עקיבא ניחמתנו", נחמה שענינה הפיכת הצער לשחוק; משא"כ בסיפור הראשון שלא מצינו בדברי ר"ע ("אם לעוברי רצונו כך לעושי רצונו עאכ"ו") הענין דהפיכה לטוב (שהרי לא נזכר מאומה ע"ד הפיכת "המונה של רומי", כי אם שמזה למדים ע"ד הטובה לישראל), לא הי' שם ענין של נחמה (ולכן לא אמרו לו ניחמתנו).
קפהומדייק הש"ס "בלשון הזה אמרו לו" – כי, מהחילוקים שבין תושב"כ לתושבע"פ, שההדגשה על דיוק הלשון ביותר עיקרה בתושב"כ, ולא כ"כ בתושבע"פ, שבה העיקר הוא תוכן הענין1057, ולכן, כשנוגע ביותר הדגשת לשון מסויים דוקא, אומרת הגמרא: "בלשון הזה אמרו לו" – שלשון זה הוא לעיכובא.
קפווהלשון הוא "עקיבא ניחמתנו עקיבא ניחמתנו" – ובכפל לשון, שהכפל כשלעצמו מדגיש שענין זה הוא לעיכובא, ע"ד "שנה הכתוב
קפזעליו לעכב"1058, והוא גם "לשון חבה"1059, וי"ל שהא בהא תליא, שמצד החביבות ה"ז לעיכובא.
קפחובפרטיות יותר – הכפל הוא בשתים, הן בנוגע להשם ("עקיבא"), והן בנוגע לענין הנחמה ("ניחמתנו"):
קפט"ניחמתנו .. ניחמתנו" – נחמה בכפליים, ע"ד מ"ש51 "נחמו נחמו עמי", וכדאיתא במדרש1060 "חטאו בכפליים .. לקו בכפליים .. ומתנחמים בכפליים", שהפירוש ב"מתנחמים בכפליים" הוא לא רק ב"פ ככה, כנגד זה ש"לקו בכפליים", "מדה כנגד מדה" – דמאי קמ"ל – אלא "כפליים" מלשון ריבוי מופלג עד בלי גבול1061, באופן שבאין ערוך לגמרי, שאז דוקא הנחמה היא בשלימותה.
קצוההקדמה לזה – "עקיבא (ניחמתנו) עקיבא (ניחמתנו)" – כאמור לעיל (סי"ט) שהפיכת הענין הבלתי-רצוי לטוב (ענין הנחמה), "מיני' ובי' אבא ניזיל בי' נרגא", שייכת לרבי עקיבא דוקא, להיותו בן גרים, ולכן, כשמדובר אודות הפיכת דבר בלתי-רצוי בתכלית הירידה ביותר ("שועל שיצא מבית קדשי הקדשים"), שלזה צריך תוספת-כח ביותר, אזי חוזרים וכופלים "עקיבא .. עקיבא".
קצאכד. ויש להוסיף ולהמתיק דיוק הלשון "עקיבא .. עקיבא" (ב"פ) – שמצינו בזה ג' אופנים:
קצבא) במסכת ר"ה1062 במשנה, כשחלק רבי יהושע על רבן גמליאל בנוגע לקידוש החודש, "שלח לו ר"ג גוזרני עליך שתבא אצלי במקלך ובמעותיך ביוה"כ שחל להיות בחשבונך, הלך ומצאו ר"ע (לר"י) מיצר (על שהנשיא גזר עליו לחלל יוה"כ), אמר לו, יש לי ללמוד שכל מה שעשה ר"ג עשוי, שנאמר1063 אלה מועדי ה' מקראי קדש אשר תקראו אתם
קצג(בקריאת ב"ד תלאו הכתוב), בין בזמנן בין שלא בזמנן" – שכאן לא נזכר שר"י אמר לו "עקיבא ניחמתני" (אף שקיבל את דבריו).
קצדב) בגמרא שם: "תניא הלך ר"ע ומצאו לר"י כשהוא מיצר, אמר לו [רבי] מפני מה אתה מיצר, אמר לו (רבי) עקיבא ראוי לו שיפול למטה י"ב חדש ואל יגזור עליו גזירה זו, א"ל רבי תרשיני לומר לפניך דבר אחד שלמדתני, אמר לו אמור, אמר לו הרי הוא אומר אתם אתם אתם ג' פעמים (שלשה זמנין כתיב אשר תקראו אותם .. וקרי בי' תקראו אתם), אתם אפילו שוגגין אתם אפילו מזידין אתם אפילו מוטעין, בלשון הזה אמר לו עקיבא נחמתני נחמתני" (עקיבא פ"א).
קצהג) בסוגיין: "בלשון הזה אמרו לו עקיבא נחמתנו עקיבא נחמתנו" (עקיבא ב"פ).
קצווההסברה בזה – ע"פ האמור לעיל:
קצזהחילוק בדברי ר"ע בענין קידוש החודש בין המשנה לגמרא – שבמשנה נתפרש עיקר הדין שקידוש החודש תלוי (לא בהחשבון, אלא) בקריאת ב"ד, "בין בזמנן בין שלא בזמנן", ובגמרא ניתוסף גם האפשרות לענין בלתי-רצוי אצל ב"ד (שקידשו שלא בזמנן) – "אתם אפילו שוגגין אתם אפילו מזידין כו'", שגם "השוגגין צריכים כפרה"1064, לפי ש"השגגות הן מהתגברות נפש הבהמית שמנוגה"1065 (בגלל שהי' מושקע בגשמיות וחומריות), ואילו הי' מתנהג כדבעי, לא הי' בא לידי שוגג, שהרי "לא יאונה לצדיק כל און"1066, ועאכו"כ "מזידין" – ענין בלתי-רצוי שלא שייך אצל יהודי מצד נפשו האלקית1067 [כי אם מצד העלם והסתר שע"י ההתלבשות בגוף ונה"ב, "הגוי אשר בקרבך"1068, שלהיותה מקליפת נוגה שיש בה תערובות טוב ורע, יכול להיות גם התגברות הרע (כמ"ש1069 "ולאום מלאום יאמץ")], ולכן לא נזכר במשנה שהיא "דבר ברור"1070 (ע"ד שעוה"ב נקרא "עולם ברור"1071), כי אם בגמרא, עלי' נאמר1072 "במחשכים הושיבני", שעל ידה נעשה מ"מחשכים" – "תורה אור"1073.
קצחוענין זה "אפילו שוגגין כו' אפילו מזידין כו'" אומר ר"ע לר"י – כי, להיותו "בן גרים" יכול הוא לראות ולהבחין אצל הזולת ענין בלתי-רצוי שבא מה"גוי אשר בקרבך" (בגלל שגם אצלו1074 הי' מעמד ומצב שלפני הגירות1075), משא"כ ר"י שהי' צדיק מעיקרו, ועליו נאמר1076 "אשרי יולדתו" (היפך לגמרי מגר), ולא עוד אלא שהי' משבט לוי82, ע"ש "ילוה אישי אלי"1077 – אינו רואה גם אצל הזולת ענין בלתי-רצוי1078.
קצטועל זה אומר ר"ע "הרי הוא אומר אתם אתם אתם ג' פעמים, אתם אפילו שוגגין אתם אפילו מזידין אתם אפילו מוטעין" – שגם מעמד ומצב בלתי-רצוי ד"שוגגין .. מזידין כו'" יכולים להפוך ולעשות מזה פס"ד בתורה אשר על פיו תהי' קביעות המועדים1079 לכל בנ"י (וגם בנוגע להקב"ה וב"ד של מעלה)1080.
רוכיון שמדובר כאן אודות הפיכת ענין בלתי-רצוי – לכן "בלשון הזה אמר לו עקיבא נחמתני נחמתני" (משא"כ במשנה, שגם ר"ע, בן גרים, אינו מזכיר ע"ד ענין בלתי-רצוי).
ראאמנם, בענין זה מדובר אודות הפיכת שוגג ואפילו מזיד של בנ"י,
רבאשר, "גם בשעת החטא היתה באמנה אתו ית'"1081, וכפס"ד הרמב"ם1082 שבשעת מעשה "הוא רוצה להיות מישראל .. להתרחק מן העבירות ויצרו הוא שתקפו", ונמצא, שמעשה העבירה אינו "מלאכת מחשבת", ובמילא אין זו עבירה אמיתית1083, ולא עוד אלא שאפילו בשעה שנהנה מהחטא, לבו נוקפו1084, בידעו שעושה עוולה כו'1085. ולכן, כדי להפוך ("נחמתני") שוגג או אפילו מזיד של יהודי – מספיק "עקיבא" (בן גרים) פעם אחת.
רגמשא"כ כשצריכים להפוך ענין בלתי-רצוי שבעולם, ב"המונה של רומי", ועד לתכלית הירידה למטה ביותר ("שועל שיצא מבית קדשי הקדשים") – לא מספיק הכח של "עקיבא" פעם אחת (שבכחו להפוך ענין בלתי-רצוי של בנ"י), אלא יש צורך בתוספת-כח יתירה – "בלשון הזה (דוקא) אמרו לו עקיבא ניחמתנו עקיבא ניחמתנו" (ב"פ)1086.
רדכה. וכל זה מהוה הוראה בנוגע למעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות לכאו"א מישראל1087:
רהנוסף לכך שכללות ישראל נחלקים לד' הסוגים דכהן לוי ישראל וגר (שמיוצגים ע"י ר"ג ראב"ע ר"י ור"ע, כנ"ל ס"ו), הרי, מצד ענין ההתכללות שבישראל יש אצל כל אחד (לא רק ה"ישראל" שבו, אלא) גם ה"כהן" שבו – שהרי כל ישראל נקראים "ממלכת כהנים"1088; ה"לוי" שבו – כפס"ד הרמב"ם1089 "לא שבט לוי בלבד אלא כל איש כו'"; וגם ה"גר" שבו – עניני אכילה ושתי' ודומיהן, מהדברים שבהם "דומים
רולבהמה"1090, "נדמה בחומריותו לגופי אוה"ע"1091, וצריך "לגיירם", לפעול שגם הם יהיו חדורים ביהדות, ועד שיהיו ראויים ל"ממלכת כהנים" (ולדוגמא: שאכילתו נעשית ע"ד ובדוגמת אכילת הכהנים בקדשים1092).
רזוכיון שעיקר העבודה בזמן הגלות היא בבירור העולם, צריך כל אחד מישראל לקבץ כל כחות נפשו ("בכל לבבך ובכל נפשך גו'"1093), הכהן הלוי הישראל והגר שבו, שכולם יחדיו יהיו "מהלכין בדרך", למלא שליחותו של הקב"ה1094 בחלקו בעולם (כולל גם "רומי" שבחלקו בעולם), עד שיהיו "עולין לירושלים", החל מהגאולה הפרטית דכאו"א מישראל [בעת התפלה1095 – שבה מברכים בשם ומלכות "גואל ישראל"1096, כיון ש"אין כאן שום ספק כלל"1097, ובפרט כשתפלתו היא "עד מיצוי הנפש"1098], ובצירוף עוד כו"כ מישראל נעשית גם הגאולה הכללית דכל בנ"י.
רחונקודת ההוראה משני הסיפורים – שאין להתפעל ובודאי שלא להתייאש ח"ו מזה ששומעים "קול המונה של רומי", ואפילו כשרואים את גודל הירידה אצל כו"כ מבנ"י עד למעמד ומצב ד"שועל שיצא מבית קדשי הקדשים", שכן, אף שישנו וצ"ל רגש הצער עד כדי בכי' ("התחילו בוכין"), ה"ז באופן ש"בכי' תקיעא בלבאי מסטרא דא וחדוה תקיעא בלבאי מסטרא דא"1099 ("ר"ע משחק"), שכן, דוקא גודל הירידה ביותר מעוררת ופועלת ועד שנעשית כבר התחלה לעלי' גדולה ביותר, בדוגמת
רטהביטול שבחרישה וזריעה שמביא לידי צמיחה ("ציון שדה תחרש"), ובאופן שלא זו בלבד שמבטלים הענינים הבלתי-רצויים, אלא אדרבה, שמהפכים אותם לטוב ("ניחמתנו") – ע"י התשובה1100 (שפועלת את הגאולה), שגדולים בעלי תשובה יותר מצדיקים1101, כיון שעבודתם היא באופן של אתהפכא חשוכא לנהורא, "זדונות נעשו לו כזכיות"1102, "אותן1103 מצעות שהציעה לו באיסור1104 הציעה לו בהיתר"1105, "גם אויביו ישלים אתו"1106, "זה1107 הנחש"1108 (לא רק כמו דוד שאמר1109 "ולבי חלל בקרבי", שאין לו יצה"ר, לפי שהרגו בתענית1110, אלא כמו אברהם, ש"עשה יצר הרע טוב, דכתיב1111 ומצאת את לבבו נאמן לפניך"1112, כמ"ש322 "בכל לבבך", "בשני יצריך"1113).
ריוענין זה נעשה בכחו של "בן גרים" (ר"ע) – שבידעו שאצלו גופא היו בעבר עניני חול ("גוי'שע ענינים") ש"נתגיירו" ונתעלו לקדושה,
ריאבכחו וביכלתו ("מיני' ובי' כו'") לפעול על אלה שבהוה יש אצלם ענינים שאינם של קדושה ("גוי'שע ענינים") – שיתהפכו לקדושה.
ריבאמנם, סדר העבודה (גם אצל ר"ע) הוא שלכל לראש צ"ל חדור בעצמו בעניני קדושה, וכאשר נעשים חדורים בתורה עד שהשקפת עולמם היא השקפת התורה, אזי יכולים וצריכים לצאת לעולם כדי להפוך הענינים הבלתי-רצויים שבעולם – כמרומז בכך שלכל לראש באה הסוגיא בר"ה אודות דברי ר"ע בענין קידוש החודש, שמורה על העבודה בעניני קדושה1114, "עשה טוב" [ובזה נכלל גם השלב הנוסף דשלילת והפיכת הענינים הבלתי-רצויים ("סור מרע") אצל בנ"י, "שוגגין כו' מזידין כו'", "עקיבא (פ"א) נחמתני נחמתני"], ולאח"ז באה הסוגיא דמכות אודות עבודתו של ר"ע להפוך את הענינים הבלתי-רצויים שבעולם, "המונה של רומי", "שועל שיצא כו'" – "עקיבא ניחמתנו עקיבא ניחמתנו" (ב"פ עקיבא).
ריגועי"ז נעשה הענין דאתהפכא גם אצלו – שהענינים שהיו אצלו באופן של חלישות ("זקנים וזקנות"), נעשים בכל התוקף – "עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים".
ריד______ ______