Toras Menachem·Vol. 53 (5728·Part 3)·Sicha of Shabbos Parshas Beha'aloscha·19 Sivan 5728תורת מנחם·נג - שנת תשכ"ח - חלק שלישי·שיחת ש"פ בהעלותך·י"ט סיון·ה'תשכ"ח

א109
בס"ד. שיחת ש"פ בהעלותך, י"ט סיון, ה'תשכ"ח.
בלתי מוגה

בא. בהציווי שנאמר בהתחלת פרשתנו: "וידבר ה' אל משה לאמר דבר אל אהרן ואמרת אליו בהעלותך את הנרות" – מודגשת השייכות הן למשה והן לאהרן:

גהשייכות למשה – נוסף לכך שציווי זה נאמר למשה שיאמר לאהרן, כמו כל עניני התורה שנאמרו תחילה למשה, כמ"ש "תורה צוה לנו משה גו'", וכמארז"ל "משה קיבל תורה מסיני ומסרה כו'", וכפי שפירש רש"י בפ' תשא "כיצד סדר המשנה, משה הי' לומד מפי הגבורה, נכנס אהרן, שנה לו משה פירקו וכו'" – ישנו ענין מיוחד בנוגע להדלקת המנורה, שעז"נ (בפעם הראשונה שנזכר בתורה ענין הדלקת המנורה – בפ' תצוה) "ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן גו'", אל משה דוקא (אע"פ שהשמן הוצרך להיות ממון ציבור, ולא ממון יחיד, כמו כל הקרבנות והקטורת, וכן בגדי כהונה, כדאיתא בגמרא "כהן שעשתה לו אמו כתונת, לובשה ועובד בה .. ובלבד שימסרנה לציבור .. יפה יפה"), שבזה מודגש שענין הדלקת המנורה שייך במיוחד למשה (וכמו בפרה אדומה, שגם בה נאמר "ויקחו אליך", ועד שבכל הפרות הוצרך להיות גם מאפר הפרה שעשה משה).

דוהשייכות לאהרן – שהרי הציווי "בהעלותך את הנרות" נאמר לאהרן דוקא, ואף שהדלקת המנורה אינה צריכה להיות ע"י כהן גדול דוקא, אלא יכולה להיות ע"י כל כהן, הרי זה באופן שעושה זאת מצד אהרן שבו, והיינו, שכשם שענינו של אהרן נמשך ל"כהן המשיח תחתיו", כמו"כ ישנם ענינים שנמשכים מאהרן (לא רק לכה"ג, אלא) גם לכל הכהנים.

הב. ויובן בהקדם המבואר בתורה אור ענינם של משה ואהרן –

ו110
שמשה הוא שושבינא דמלכא, ואהרן הוא שושבינא דמטרוניתא11, וע"י שניהם יחד נעשה היחוד של הקב"ה עם בנ"י (שזהו כל ענין העבודה).

זוהענין בזה – שמשה ואהרן הם משבעת הרועים שמפרנסים וממשיכים את עניניהם לכללות נש"י (כמו הרועה שמפרנס צאן מרעיתו), כך, שיש בכל אחד מישראל בחי' משה שבו, וכן בחי' אהרן שבו.

חובאותיות פשוטות – שענינו של משה לגלות אלקות מלמעלה למטה, ואהרן ענינו לגלות את הרצון והתשוקה שיש לכל אחד מישראל לקבל המשכת האלקות, שזהו ע"י הכנת הכלי, שעי"ז נעשית המשכת האור (וע"ד מארז"ל שאין האשה "כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי", שעי"ז נעשה ענין הנישואין באופן ש"היו לבשר אחד").

טוענינם בעבודה – שמשה ענינו תורה, כמ"ש "זכרו תורת משה עבדי", "תורה צוה לנו משה", והרי ענין התורה הוא המשכת אלקות מלמעלה למטה, ועד שבאלקות גופא הרי זו דרגא נעלית ביותר, שגם בירידתה למטה במקום שהוא היפך רצון העליון כו', אין זה פועל שינוי כו' [דלא כמו בדרגת האלקות שעלי' אמרו "אלקיכם .. במאי טביל"], כדברי הגמרא "הלא כה דברי כאש, מה אש אינו מקבל טומאה, אף דברי תורה אינן מקבלין טומאה", ועד שנמשך ומתבטא גם בנוגע להלכה ומנהג בפועל (כבכל הענינים) – ש"בטלוה לטבילותא" (דבעלי קריין) לגבי תורה, כיון שהתורה נשארת בטהרתה כמו שהיא.

יוענינו של אהרן הוא מלמטה למעלה – לגלות אצל כל אחד מישראל מה שיש בו מצד עצמו, שאינו רוצה ואינו יכול להיות נפרד מאלקות, אלא שענין זה יכול להיות לפעמים בהעלם, ומבלי להשפיע על המחדו"מ שלו בפועל, וע"י אהרן הרי זה בא בגילוי, ובאופן שפועל שינוי במחדו"מ שלו בפועל.

יאוההקדמה לכל זה – ענין החינוך (ששייך לפרשתנו, כדלקמן), שזהו ענין כללי, ובשבילו יש צורך בענינם של משה ואהרן, ודוקא ע"י שניהם יכולים לפעול את האחדות של הקב"ה עם בנ"י.

יב111
ג. ובהקדם השייכות של ענין החינוך לפרשת בהעלותך:

יגבהתחלת פרשתנו מפרש רש"י: "למה נסמכה פרשת המנורה לפרשת הנשיאים, לפי שכשראה אהרן חנוכת הנשיאים חלשה אז דעתו שלא הי' עמהם בחנוכה .. אמר לו הקב"ה, חייך שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק ומטיב את הנרות". ומזה מובן, שעיקר ההדגשה ב"פרשת המנורה" הוא בנוגע לחנוכת המנורה, שבאה בהמשך לחנוכת המזבח ע"י הנשיאים, ודוקא על ידה נעשה שלימות ענין החינוך, וכמשנ"ת פעם שענין זה נפעל ע"י הצער של אהרן ש"חלשה אז דעתו כו'".

יד[וזוהי גם השייכות של פרשת בהעלותך לזמן מ"ת (מצד הדגשת ענין החינוך) – לא רק בשנים שבהם קורין פרשת בהעלותך מיד לאחרי חג השבועות, אלא גם בשנים שבהם קורין מיד לאחרי חג השבועות פרשת נשא – כיון שגם בפרשת בהעלותך מודגש ענין החינוך (חנוכת המנורה), בהמשך לענין החינוך שבפרשת נשא (חנוכת הנשיאים)].

טוויש להוסיף בזה:

טזבביאור מעלת חנוכת המנורה שעז"נ "שלך גדולה משלהם" – כתב הרמב"ן: "ענין ההגדה הזו לדרוש רמז מן הפרשה על חנוכה של נרות שהיתה בבית שני", וכדאיתא במדרש "אמר לו הקב"ה למשה לך אמור לו לאהרן .. לגדולה מזאת אתה מתוקן .. הקרבנות, כל זמן שביהמ"ק קיים הם נוהגים, אבל הנרות, לעולם אל מול פני המנורה יאירו .. אינן בטלין לעולם", "והנה דבר ידוע שכשאין ביהמ"ק קיים .. אף הנרות בטלות, אבל לא רמזו אלא לנרות חנוכת חשמונאי שהיא נוהגת אף לאחר חורבן בגלותנו"22.

יזואע"פ שנרות חנוכה הם רק מדברי סופרים, ולא כמו נרות המקדש שהם מן התורה – הנה נוסף על המבואר באגה"ק ש"ז' מצוות דרבנן אינן נחשבות מצוות בפני עצמן .. אלא הן יוצאות ונמשכות ממצוות התורה (כמו ענפים שיוצאים ונמשכים מן האילן) וכלולות בהן" (לא רק שנרמזים במצוות התורה, אלא שנמצאים וכלולים בהם), הרי אדרבה: חמורין וחביבין דברי סופרים יותר מדברי תורה, ועד כדי כך, שדוקא

יח112
בנרות חנוכה מודגשת השלימות דחנוכת המנורה באופן ש"אינן בטלין לעולם".

יטוהרי גם ענין החינוך דקטן הוא רק מדברי סופרים, כמ"ש רבינו הזקן בהתחלת הלכות תלמוד תורה, ש"הקטן פטור מכל המצות, וגם אביו אינו חייב לחנכו במצות מן התורה, אלא מדברי סופרים", ואעפ"כ יש בזה מעלה יתירה כו', וכידוע שענין החינוך קשור עם תוספת ותוקף האור, "כמשל התינוק שמחנכין אותו ללמוד .. ע"י איזו תוספת כמו איזו התקרבות או איזו מתנה כו'", וזאת, למרות שזוהי רק הכנה עבור הלימוד שלאח"ז, כמו כללות ענין החינוך שהוא רק הכנה לזמן שיהי' גדול, שאז יעשה זאת מדעת עצמו.

כ[ולהעיר, שרבינו הזקן מתחיל הלכות ת"ת בענין החינוך במצוות שמדברי סופרים, ולא בתלמוד תורה, ש"מצות עשה מן התורה על האב ללמד את בנו הקטן תורה", אע"פ שלא מדובר כאן אודות הלכות חינוך, אלא אודות הלכות תלמוד תורה – שבזה מודגשת החשיבות של דברי סופרים גם ביחס לענינים שחיובם מן התורה, ועד שדברי תורה ודברי סופרים ענינם אחד, והיינו, שהענינים שמדברי סופרים ישנם כבר בענינים שמן התורה, ונמשכים מהם, כנ"ל].

כאד. ובנוגע לעניננו:

כבהתחלת ענין החינוך כפשוטו הוא – "משיתחיל לדבר (אביו) מלמדו תורה צוה לנו משה וגו'".

כגובזה יש ב' ענינים: (א) עצם לימוד וידיעת הפסוק "תורה צוה לנו משה". (ב) לימוד זה הוא הכנה להמשך החינוך שלאח"ז, שמתחיל מזה שרואה שאותו דוקא מלמדים הפסוק "תורה צוה לנו משה", ולא מלמדים זאת לאינו יהודי, כיון שהקב"ה "בחר בנו מכל העמים" (כפי שאומרים בברכת התורה).

כדאמנם, בנוגע ללימוד הפסוק כשלעצמו – הרי מדובר אודות תינוק שמתחיל לדבר, שההבנה וההשגה שלו היא קטנה ביותר, ורק באופן מקיף; ולכן עיקר החינוך הוא ע"י ההמשך שלאח"ז, שפועל עליו יותר, ובאופן של קליטה בפנימיות.

כהוזהו גם ב' הענינים דמשה ואהרן, המשכה והעלאה: לכל לראש –

כו113
ההמשכה מלמעלמ"ט, שזהו לימוד הפסוק כשלעצמו; ועי"ז נעשית גם ההכנה לכל ההמשך שלאח"ז עד שתהי' גם עבודתו בעצמו מלמטלמ"ע.

כזונוסף על האמור לעיל בנוגע לכללות ענין החינוך, הרי זה קשור במיוחד עם הענין ד"בהעלותך את הנרות", כפי שיתבאר לקמן.

כח* * *

כטה. בנוגע לענין ד"בהעלותך את הנרות" כפי שהוא ע"ד הדרוש, וכן ע"ד הרמז, ועד לקבלה וחסידות – מבואר בלקו"ת ש"הנשמה קרוי' נר, כמ"ש נר ה' נשמת אדם, וכללות נש"י נקרא מנורה, ויש בה בחי' ז' נרות, שהם ז' מדרגות בעבודת ה', יש עובד מאהבה וכו'".

לובפרטיות יותר – שייכים כל שבעת הנרות לכל אחד מישראל, והיינו, שגם מי שמצד נשמתו עבודתו היא מאהבה, יש לו שייכות גם לשאר בנ"י שעבודתם היא בשאר המדות, שהרי "כל ישראל ערבים זה בזה".

לאויתירה מזה – שהרי ידוע שבקדושה ישנו ענין ההתכללות,

לב– וכמו בספירת העומר, שסופרים ז' שבועות, מ"ט ימים, בכדי לכלול את כל פרטי המדות שכלולים בכל מדה. ועד"ז מצינו בנוגע לב"ש וב"ה, שאף שהשורש של ב"ה הוא ממדת החסד, ולכן הנהגתן להקל, והשורש של ב"ש הוא ממדת הגבורה, ולכן הנהגתן להחמיר, מ"מ, יש גם חומרי ב"ה וקולי ב"ש, מצד ענין ההתכללות שבקדושה.

לגולהעיר גם מה"מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי א"ל גיירני ע"מ שתלמדני כל התורה כשאני עומד על רגל אחת", והיינו, ששרשו של הנכרי הי' מעולם התהו, ששם יש רק רגל אחת, ואי אפשר שיהיו שתי רגלים בבת אחת, וכמ"ש "וימלוך גו' וימת גו' וימלוך גו'", והיינו, שכל זמן שישנו המצב ד"וימלוך", אין נתינת מקום למלוכה של מישהו אחר. וכאשר "בא לפני הלל, גיירני, אמר לו כו'"33, והיינו, שהתחיל עמו ב"רגל אחת", אבל פעל עליו שיבוא למעמד ומצב דשתי רגלים, מצד ענין ההתכללות שבקדושה –

לדומצד ענין ההתכללות שבקדושה, הרי גם מי שהוא "עובד מאהבה

לה114
משוך כמים"29, יש אצלו גם משאר המדות (וכמו שגם מי שנולד במזל מאדים, נוגה וכו', יש בו גם ההתכללות דשאר המזלות).

לוועז"נ "דבר אל אהרן גו' בהעלותך את הנרות" – ש"אהרן כה"ג הי' מעלה הנרות, נש"י, שיהי' לבם מכוון לא"ס ב"ה ממש, שהוא בחי' מול פני המנורה יאירו בחי' שבעת הנרות, שהן ז' מדרגות שבנשמות עובדי ה' כנ"ל"; ועי"ז נעשה גילוי אור בכל הסביבה והעולם כולו, שהרי מהמנורה שבביהמ"ק היתה אורה יוצאה לכל העולם.

לזוענין זה נעשה ע"י פעולתו של אהרן בהדלקת הנרות בגשמיות כפשוטו, ככל פרטי הדינים שבזה, כמ"ש "ויעש כן אהרן", "שלא שינה" – כיון שרצון העליון הוא שלכל דבר תהי' אחיזה בגשמיות, ואדרבה: דוקא ע"י מצוה גשמית מגיעים ולוקחים את העצם, שאינו נתפס ע"י הבנה והשגה.

לחאמנם, אף שהענין ד"בהעלותך את הנרות", שהו"ע ההעלאה מלמטה למעלה, נעשה ע"י אהרן – יש צורך בנתינת כח מלמעלה, דכיון שהקב"ה הוא כל יכול, הנה גם בעולם, לשון העלם, יכולים לפעול שיאיר "נר הוי' נשמת אדם"; והמשכת והתגלות הנתינת כח מלמעלה נעשה ע"י משה, "שושבינא דמלכא", שלכן נאמר "ויקחו אליך", אל משה דוקא (כנ"ל ס"א).

לטו. וענינו בעבודת כל אחד מישראל – הו"ע החינוך:

מיהודי אינו יכול להסתפק בעבודתו בנוגע ל"נר ה' נשמת אדם" שבו, אלא מצד הציווי "ואהבת לרעך כמוך", וכתורת הבעש"ט שצריך לאהוב גם יהודי שמעולם לא ראהו כו', צריך להשתדל בהענין ד"בהעלותך את הנרות" גם בנוגע להזולת, שגם אצלו יאיר "נר ה' נשמת אדם" (לאחרי שמבטל את השפעת ה"אל זר" שבקרבו), ולעשות זאת "עד שתהא שלהבת עולה מאלי'", והיינו, שלא להסתפק בכך שהניח תפילין עם יהודי, ולחשוב שלאח"ז יכול כבר לילך לטייל... אלא צריך להוסיף ולפעול עליו, עד שיבוא למעמד ומצב של שלימות בכל רמ"ח אברים ושס"ה גידים, ע"י השלימות בקיום רמ"ח מ"ע ושס"ה מל"ת.

מא115
ואמיתית הענין ד"ואהבת לרעך כמוך" הוא – שכשם שמתעסק בעצמו לפעול על עוד יהודי, כמו"כ צריך לפעול על הזולת שגם הוא יתעסק ויפעל על יהודים נוספים.

מבוכדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר, שהמצוה הראשונה בתורה היא "פרו ורבו", היינו, לעשות עוד יהודי – בגשמיות, וכ"ש ברוחניות, כמובן מדברי המשנה "אבידת אביו ואבידת רבו, של רבו קודמת, שאביו הביאו לעולם הזה, ורבו שלמדו חכמה מביאו לחיי העולם הבא".

מגובענין זה יש צורך הן בפעולתו של משה – ענין התורה, והן בפעולתו של אהרן – לגלות את הנשמה כו'.

מדז. אמנם, ע"פ האמור לעיל ע"ד הצורך בפעולתם של משה ואהרן בנוגע לענין החינוך שהו"ע כללי – הי' צריך להיות כן גם בנוגע לכללות כל התורה כולה.

מהאך הענין הוא – שאכן מצינו זאת בכל התורה כולה, כי: "תורה צוה לנו משה"1, וכתיב16 "זכרו תורת משה עבדי", ולאחרי שישנה ההתחלה ע"י משה [לאחרי שבנ"י טענו "דבר אתה עמנו ונשמעה גו'", והקב"ה הסכים ואמר "הטיבו כל אשר דברו"], הרי זה נמשך גם ע"י אהרן, וכן כללות הלוים, שעליהם נאמר "וילוו עליך וישרתוך" – כמ"ש "יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל".

מוח. וסיכום כל האמור לעיל – גודל מעלת החינוך, לעשות עוד יהודי כו'.

מזואשרי חלקם של המתעסקים בענין החינוך – שמחנכים בעצמם את הילדים, וכן אלו שאינם יכולים לעשות זאת בעצמם, ולכן עושים זאת ע"י ההשתתפות בממונם וכו'.

מחועי"ז מאירים את "נר ה' נשמת אדם", ועד שגם גוים רואים זאת, שהרי המנורה "עדות היא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל".

מט* * *

נ116
ט. מאמר (כעין שיחה) ד"ה בהעלותך את הנרות גו'.

נא* * *

נבי. ידוע פתגם רבינו הזקן שנמסר ע"י כ"ק מו"ח אדמו"ר, שצריכים לחיות עם הזמן, והיינו, שבפרשת השבוע יש הוראה שנוגעת לזמן זה. ובהתאם לכך, יש להתעכב על פירוש רש"י בפרשת השבוע, ולבאר ההוראה מזה גם עתה.

נגעל הפסוק "אשר נאכל במצרים חנם", מפרש רש"י: "א"ת שמצריים נותנים להם דגים חנם (חנם כפשוטו, ע"ד "ויצאה חנם אין כסף"), והלא כבר נאמר ותבן לא ינתן לכם, אם תבן לא היו נותנין להם חנם, דגים היו נותנין להם חנם? ומהו אומר חנם, חנם מן המצוות".

נדומבואר במפרשי רש"י השייכות ד"חנם מן המצוות" ל"אשר נאכל במצרים" – דלכאורה, "חנם מן המצוות" הו"ע בפני עצמו, שבמצרים לא היו חייבים במצוות, ומהי שייכותו לאכילת הדגים במצרים – "שלא היו מזונותינו אז ע"י קיום המצוות כמו שהן עכשיו שהם שכר לפעולתינו, שאם נקיים המצוות יהיו לנו מזונות, ואם לאו לא יהיו לנו מזונות, כדכתיב והי' אם שמוע תשמעו אל מצוותי וגו' ואספת דגנך ותירושך ויצהרך, ואם לאו, והאדמה לא תתן את יבולה, אבל במצרים היו מזונותינו באים בחנם, בלי שום קיום מצוה".

נהוצריך להבין:

נוא) בשלמא לאחרי שנכנסו בנ"י לארץ ישראל – אזי היו מזונותיהם תלויים בקיום המצוות; אבל בנוגע ל"דור דעה" בהיותם במדבר, שניזונו מה"מן", "לחם מן השמים" – לא מצינו שהמזון הי' תלוי בקיום המצוות, שהרי גם דתן ואבירם ניזונו מהמן, ובאופן שוה, כמ"ש "וילקטו המרבה והממעיט .. ולא העדיף המרבה והממעיט לא החסיר", וא"כ, מהו הפירוש שבמצרים היו המזונות באים בחנם, ועכשיו אינו כן?

נז[ולהעיר: בגמרא מסכת יומא מצינו אמנם שגם בירידת המן היו

נח117
חילוקים בהתאם לדרגתם של בנ"י: "כתיב וברדת הטל על המחנה לילה [ירד המן עליו], וכתיב61 ויצא העם ולקטו, וכתיב שטו העם ולקטו, הא כיצד, צדיקים, ירד על פתח בתיהם, בינונים, יצאו ולקטו, רשעים, שטו ולקטו"; אבל ענין זה לא הובא בפירוש רש"י בפשטות הכתובים, ואדרבה, רש"י מפרש מ"ש "שטו העם ולקטו", "אין שייט אלא לשון טיול .. בלא עמל"].

נטב) מהו הקל-וחומר "אם תבן לא היו נותנין להם חנם, דגים היו נותנין להם חנם" – הרי יתכן שדוקא תבן לא היו נותנים להם, כיון שרצו שיקוששו בעצמם, אבל דגים לאכילה היו נותנים להם, כיון שעי"ז יתחזק כחם, ויוכלו לעבוד בתוקף יותר?!

סג) כיון שרש"י מזכיר בפירושו "דגים" – למה העתיק מהפסוק רק את התיבות "אשר נאכל במצרים חנם", ללא תיבת "הדגה"?! ואם העיקר הוא הענין ד"חנם" – לא הי' צריך רש"י להעתיק גם את התיבות "אשר נאכל במצרים"?!

סאוכמדובר כמ"פ שכל הענינים שבפירוש רש"י צריכים להיות מוכרחים בדרך הפשט, באופן שהבן חמש למקרא יוכל לתפוס זאת בעצמו, כי, לולי זאת, הי' רש"י צריך להבהיר זאת.

סביא. והביאור בזה:

סגהחילוק בין "תבן" ל"דגים" הוא – שנתינת ה"תבן" היא בשביל המצריים עצמם, שעי"ז בנו עבורם בנ"י את פיתום ואת רעמסס וכו'; משא"כ נתינת ה"דגים" – אף שע"י האכילה יתחזק כחם של בנ"י ויוכלו לעבוד ביתר תוקף, הרי בינתיים ניתנים הדגים לבנ"י עצמם.

סדוזהו הקל-וחומר "אם תבן לא היו נותנין להם חנם, דגים היו נותנין להם חנם" – שאם אי אפשר לפעול על גוי להקל על היהודי ע"י נתינת תבן כדי לבנותפיתום ורעמסס בשביל הגוי, הרי בודאי לא יוכלו לפעול עליו ליתן דבר מאכל בשביל אכילתו של היהודי!

סהולכן מעתיק רש"י מהפסוק רק את התיבות "אשר נאכל במצרים חנם", ללא תיבת "הדגה" – כיון שעיקר ההדגשה היא (לא בנוגע לדגים

סו118
דוקא, אלא) בנוגע למאכלם של בנ"י ("אשר נאכל במצרים"), שלא יתכן שיתנו חנם לאכילת בנ"י, בה בשעה שאפילו תבן לצורך בניית פיתום ורעמסס עבור המצריים עצמם, לא נתנו להם חנם; ומה שנקט הכתוב "הדגה" דוקא – הרי זה בגלל שבנ"י הזכירו זאת בטענתם, בגלל שבפועל אכלו דגים שהיו בנילוס (כמובן ממ"ש "והדגה אשר ביאור") בריבוי.

סזוהפירוש ד"חנם מן המצות" הוא – לא כדברי המפרשים הנ"ל "שלא היו מזונותינו אז ע"י קיום המצוות כמו שהן עכשיו שהם שכר לפעולתינו כו'", שהרי גם המן לא הי' תלוי בקיום המצוות, כנ"ל, אלא הכוונה היא להמצוות שהיו בנוגע ל"מן" עצמו, כמ"ש61 "למען אנסנו הילך בתורתי", ופירש רש"י: "אם ישמרו מצוות התלויות בו, שלא יותירו ממנו, ולא יצאו בשבת ללקוט", והיינו, שטענתם היתה שבמצרים, לאחרי שקיבלו מאכלם מהמצריים, נעשה שלהם לגמרי, והיו יכולים לנהוג בו כרצונם, ללא הגבלות, משא"כ עתה, כשניזונים מה"מן", אין להם בעלות עליו לנהוג בו כרצונם, כיון שישנם כמה מצוות כו'.

סחיב. הביאור בפירוש רש"י ד"ה "את הקישואים"55, "אמר רבי שמעון, מפני מה המן משתנה לכל דבר חוץ מאלו, מפני שהן קשים למניקות, אומרים לאשה אל תאכלי שום ובצל מפני התינוק, משל למלך וכו', כדאיתא בספרי",

סט– דכיון שנאמר "את הקישואים" (ולא "ואת הקישואים"), מוכח שזוהי טענה חדשה (נוסף על הטענה הקודמת שאכילת המן קשורה עם מצוות, ולא "חנם מן המצוות"), שהמן אינו משתנה למינים אלו.

עוהמענה לזה – "אמר ר' שמעון .. מפני שהן קשים למניקות, אומרים לאשה אל תאכלי שום ובצל מפני התינוק"*, אף שאינם מאכלים רעים לכל אדם. ולכן מקדים שום לבצל (שלא כסדרם בכתוב: "בצלים

עא----

עב* ) והוצרך רש"י לסיים "משל למלך וכו', כדאיתא בספרי" – כי רק זה נמצא בשם ר"ש, ו"מפני כו'" הוא ביאור רש"י [שמצא בגירסא בלתי מצוי'?].

עג119
.. שומים") – שהרי חכמים מנו כמה מעלות טובות באכילת "שום", ועד שעזרא תיקן ש"אוכלין שום בערב שבת"73 (ובגלל זה נקראים כל ישראל "אוכלי שום")*, ועכצ"ל שהוא מאכל קשה למניקות בלבד, ומזה למדים שכן הוא גם בנוגע לשאר המינים, כולל גם "קישואים", שבהם הי' מקום לפרש שהם מאכל רע לכל אדם, ועד שנרמז בשמם, כדברי הגמרא בנוגע לקישואים – "ברברבי" – "למה נקרא שמן קשואים מפני שהן קשים לגוף כחרבות", ואעפ"כ, כיון שכל המינים נזכרו בכתוב בחדא מחתא, פשוט יותר לומר שכן הוא גם בנוגע לקישואים, שאינם קשים לכל אדם, אלא למניקות בלבד**.

עד[ולכן צריך רש"י לפרש "הקשואים הם קוקומברו"ש בלע"ז .. ותרגומו ית בוציניא" – כי, בש"ס פירש רש"י "בוצין": "דלעת", ולא מצינו ש"דלעת" קשה למניקות. ולכן מפרש רש"י בדרך חידוש ש"קשואים (כאן) הם קוקומברו"ש בלע"ז", שהם קשים למניקות. אבל התרגום "ית בוציניא" – חולק על זה].

עה*) וא"כ לכל לראש דאַרפן דאָס באַוואָרענען. ועוד (באופן אחר קצת): שומים בודאי נמצא בסעודה (בשבת עכ"פ – ע"פ תקנת עזרא), משא"כ בצל כו'.

עו) ועוד ופשוט: באם רברבי – לא היו אומרים טענה שתומ"י יענום שקשיםלכל אדם. ועוד: לא כ"כ פשוט שבנוגע לטעם** – יש חילוק בין רברבי לזוטרי. ואת"ל שאין חילוק – מתורצת קושיית התו"ת מכתובות (ס, ב).

עז120
ובעל המאמר הוא ר' שמעון, דאזיל לשיטתו, שפעמים יתכן שהמיעוט מכריע את הרוב, כמודגש בכך שר"ש אמר "יכול אני לפטור את כל העולם כולו מן הדין", היינו, שהיחיד יכול להכריע את כל העולם כולו, ועד"ז בנדו"ד, שבשביל המניקות, שהם מיעוט, מונעים מאכלים אלו מכל ישראל. וההוראה מזה, עד כמה צריך להשתדל בטובת איש פרטי –

עחהוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חל"ג ע' 71 ואילך.

עטיג. ויש להוסיף בנוגע להוראה הנ"ל (שהיא גם נתינת כח) ע"ד ההשתדלות בטובת איש פרטי – שענין זה צריך להעשות מתוך שמחה, היפך המעמד ומצב שהי' בשעת החטא, כמ"ש "ויהי העם כמתאוננים גו' וישמע ה' ויחר אפו".

פועוד זאת, שהוראה זו שלמדים מפירוש רש"י שייכת גם לבן חמש למקרא – אף שיכול לטעון: "געוואַלד"... היתכן שתובעים ממנו ענין כזה, בה בשעה שאינו בדרגת ר' שמעון שהי' צדיק גדול כו', ומה גם שהוא קטן שפטור מכל המצוות, ואפילו ענין החינוך אינו מוטל עליו, אלא על האב, שגם הוא אינו בדרגת ר' שמעון...

פאולהעיר גם ממה שסיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר בנוגע לעצמו, שבהיותו ילד כיבדה אותו אמו זקנתו ב"קאַווען" (אבטיח), והוא אמנם כיבד גם את חבריו, אבל אביו כ"ק אדנ"ע הוכיחו על כך שלא עשה זאת בלב שלם...

פבובענין זה רואים גודל הדיוק בדברי רבותינו נשיאינו (שהרי סיפורי חסידים בכלל הם בדיוק, וכ"ש סיפור של נשיא) – נוסף על דברי כ"ק מו"ח אדמו"ר שצריך לספר סיפור עם כל הפרטים, כפי שנהג בעצמו כו' – שהעובדה שסיפור הנ"ל אירע עם "קאַווען" דוקא, הוא בהתאם לכך שההוראה ע"ד ההשתדלות בטובת איש פרטי נאמרה בתורה בקשר ל"דלעת".

פגיד. וכאשר מתנהגים באופן האמור, להשתדל בטובת איש פרטי, ע"פ ההוראה שנלמדת מדברי ר"ש – אזי נמשך ומתגלה כחו של ר"ש

פד121
שפעל בעולם ע"י אמירת תורה, כמסופר בזהר שע"י אמירת תורה על הפסוק "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד", ירדו גשמים, והיינו, שע"י תורת רשב"י נעשה העולם כולו חדור באור התורה, שעל ידו נמשכים כל ההמשכות של הקב"ה.

פהועוד זאת, שהמשכות אלו הם באופן של "לחם מן השמים" שאין בו פסולת,

פווכדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר, שבהמשכת הברכה בנוגע לפרנסה, נוגע גם – ובעיקר – שישתמשו בה עבור דברים בריאים כו',

פזונמשך גם ריבוי כסף וזהב, ואז משתמשים בזהב עבור ביהמ"ק, כמארז"ל "לא נברא (זהב) אלא בשביל ביהמ"ק", ומהכסף ונחושת כו' – בונה את ביהמ"ק הפרטי שלו,

פחועד שזוכים לביהמ"ק השלישי, ש"בנוי ומשוכלל הוא", וצריך רק לירד ולהגלות למטה, בקרוב ממש, בביאת משיח צדקנו.

פט*

צטו. המשך הביאור בפירוש רש"י על הפסוק "ובבוא משה" – נכלל בשיחת ש"פ נשא סכ"א.

צא* * *

צבטז. בנוגע לפרקי אבות – כמובא בסידור ש"נוהגין לומר פרקי אבות בכל שבת שבין פסח לעצרת .. ויש נוהגין כך כל שבתות הקיץ", וכפי שמצינו מאמרי חסידות שנאמרו בשבתות הקיץ שמתחילים עם משנה בפרקי אבות – לומדים ביום הש"ק זה פרק שני, ובהשגחה פרטית יש בו גם מאמר של רבי שמעון, כמו בפירוש רש"י הנ"ל.

צגהביאור במשנה "רבי שמעון אומר הוי זהיר בקריאת שמע ובתפלה, וכשאתה מתפלל אל תעש תפלתך קבע, אלא רחמים ותחנונים לפני המקום .. ואל תהי רשע בפני עצמך" – דכיון שר"ש (בן נתנאל)

צד122
היתה תורתו אומנתו (כמו רשב"י), שאפילו לק"ש אינו מפסיק, ועאכו"כ שאינו מפסיק לתפלה, לכן הוצרך להזהיר את תלמידיו, שלא תהי' אצלם חלישות ("הוי זהיר") בקריאת שמע ובתפלה; והוראה נוספת לחבריו, שמפסיקין לק"ש ואין מפסיקין לתפלה – שכאשר מתפללים ("כשאתה מתפלל") מזמן לזמן, לא יעשו תפלתם קבע אלא רחמים ותחנונים; "ואל תהי רשע בפני עצמך" (כפירוש הרמב"ם: "לא תחזיק עצמך ברשע כו'", שאז יתייאש מעשיית תשובה כו') – שיש צורך מיוחד באזהרה זו, מצד פעולתו של ר"ש (שתורתו אומנתו) שמגין על דורו מפני הפורענות וסובל כל עוונותיהם, שלכן לא מביאים עליו פורענות מלמעלה כדי לעורר בתשובה – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חי"ז ע' 356 ואילך.